Home Img

מערך הדרכה לחלוצה

חלוצה

חלוצה היא הצפונית מבין ערי הנגב. היא שוכנת על שטח מישורי משני צידי נחל הבשור, באזור מוקף דיונות. אין זה אזור נח לישוב, וכנראה הנבטים בחרו בו בשל מיקומו בין עבדת לעזה, אך דרומית לבאר-שבע,  שהיתה בתחום שליטת החשמונאים ובית הורדוס. חלוצה נבחרה גם לישוב כיון שכאן מי התהום יחסית גבוהים, ובארות חלוצה אכן אינן עמוקים יותר מ10 מ’.

שוד אבני העיר האינטנסיבי שתועד בסוף התקופה העותמאנית, כיסוי החולות הנרחב, ומיעוט החפירות הארכיאולוגיות במקום עד כה, מקשים על שחזור גודל ותואי העיר. נראה כי העיר היתה גדולה לכל הפחות כדי 390 דונם, קרי היא היתה הגדולה בערי הנגב (אחרי באר-שבע).

תולדות חלוצה

בחלוצה נמצאה הכתובת הנבטית הקדומה ביותר שידועה עד כה במחקר, ויתכן כי היתה בירת המחוז הנבטי ממערב לירדן והערבה. יתכן ששמה בא מהשם הנבטי הפרטי “חלצת“.

הכתובת הנבטית הקדומה ביותר: בסקר שעשו וולי ולורנס בחלוצה ב1914 חשפו כתובת בנבטית בזו הלשון:

זנה אתרא\ זי עבד\ נתירו על חויהו\ זי חרתת\ מלך\ נבטו.

“זה המקום (הקדוש?) אשר בנה נתירו לחייו (או בימי חייו) של חרתת מלך הנבטים.”

הכתובת מתוארכת לימי חרתת הא’ (168 לפנה”ס), משמע זוהי הכתובת הנבטית הקדומה בעולם (!).

העיר נזכרת לראשונה בכתבי הגיאוגרף היווני תלמי (150 לסה”נ), ובמפת פויטינגר (מ3). הנואם ליבאניוס מתאר מ4 את חלוצה כמרכז מנהלי חשוב (כולל בי”ס ללימודי רטוריקה!, רק בקיסרהי ידוע על אחד נוסף כזה!), ושהיתה בה מועצה עירונית (“בולי”), ומשטרה מקומית, אותה הוא כינה “שומרי שלום”.

באותם ימים הנזיר הילריון שחי באמאוס ליד עזה מתעד מקדש ונוס בחלוצה, אך הוא מנצר את הכהן המקומי.  (מצבות קבורה רבות מרוחייבה מלמדות שהשם “הילריון” היה נפוץ, כנראה מאותו נזיר). הגיוגרפיה נוספת מאותם ימים מלמדת על נזיר בשם נילוס אשר פדה את בנו מעבדות בשוק של חלוצה. לאחר מכן העיר כנראה מתנצרת, ונציגי העיר מופיעים בועידת אפסוס (431), וועידת כלקדון (451). מענין עם זאת ששמותיהם משמרים שמות נבטים-שמים: תיאודולוס (=עבדאלהי), ו”ארטס” (=חרתת). חלוצה גם מופיעה על מפת מידבא מן המאה השישית לסה”נ, והיא גם מוזכרת כתחנה של עולי רגל כתיאודוסיוס וההמכונה “אנטונינוס” מפלקנטיה בדרכם לאילת והר סיני. התרגום הירושלמי גם הוא מזכיר את חלוצה כשם אחר ל”שור” בפירוש לבראשית טז  7.

עדות חשובה ככתבי ההיסטוריון ממ5 פרוקופיוס מעזה, המתלונן על בצורת קשה שגרמה לחולות לכסות העיר, וגפנים שהתיבשו ושורשיהן נחשפו, ובארות מים שיבשו (!). היו חוקרים שתלו בתאורים שכאלו את הגורמים לנטישת הנגב, אך מחקר ארכאובוטנים מנגד לימדו שהצמחיה המקומית לא השתנתה בתקופה זו ושאינה שונה מבימינו, וממילא חלוצה דוקא המשיכה להיות מיושבת גם בתקופה הערבית הקדומה (!). היא אף שמרה על מעמדה הבכיר כעיר מחוז, ומעידים על כך פפירוסי ניצנה המכנים את ניצנה “נסתאן, בקוּרה של עזה, באקלים של אלח’לוץ (חלוצה)”.המאוחרת שבתעודות משנת 689 לסה”נ. ראשוני החוקרים תיעדו את הפירוק השיטתי של אבני העיר לטובת בנית עזה ובאר-שבע, אך ב1909 הנטיגנון עדיין תיאר מגורי 20,000 בדואים באזור זה, בעיקר באוהלים.

בשנות ה30  הקימו הבריטים מרכז חינוכי ומסחרי עבוד הבדווים בכפר אל-חלצה. בשנות הארבעים ברסלבסקי תיאר את העיר כמכילה 12-15 חנויות סדקית, של ערבים יוצאי עכו. ב1948 הכפר ניטש. מבניו עדיין ניכרים בשטח, וב1980 אלו שבגדה המערבית שימשו את משלחת נגב.

תולדות מחקר חלוצה

ב1838 רובינסון היה הראשון לזהות את הכפר הערבי “אל-חלצה” עם חלוצה. ב1870 פאלמר תיאר את הפירוק השיטתי של מבני העיר לטובת בנית עזה ובאר-שבע. ב1897 מוסיל הציע תוכנית העיר, אך מתעד כי היא נשדדת, ושממצא עיטורי מנותץ במכוון.. בב1909 מתאר הנטינגטון את המקום כמיושב ב20,000 תושבים (!), אך עדיין מכיל שרידים רבים. ב1914 ערכו וולי ולורנס סקר בעיר. גם הם מתעדים שוד אבנים שיטתי מהעיר, ומוסיפים שהדבר נהיה כדי כך שהשם “חלצה” נהיה בלשון המקומיים שם נרדף לאבן מאיכות טובה.. סקר קרמי נערך באתר ע”י איליף ומשלחת קולט.  

א’ נגב, שנהג לבקר ברגל במקום בעת שחי בקיבוץ רביבים הסמוך בשנים, ערך סקר ארכיאולוגי במקום ב1973, ואיתר כמה מבנים, בית מרחץ, תאטרון, בית יוצר, ואולי איצטדיון. מעבר לגדות נחל הבשור והאטדים, נמצאו עדויות לבתי קברות. ב1979-1980 הוא שב לחלוצה וחשף התאטרון והכנסיה לידו.

ב1997 ו2000 חפרו בכנסיה המזרחית חיים גולדפוס, בני ארובס, וקים בואס מטעם אוניברסיטת בן-גוריון.

ב2005 הוכרזה חלוצה “אתר מורשת עולמית“, יחד עם עבדת, שבטה, וממשית, כאתרים לאורך “דרך הבשמים“. סביב 2008 כוסו התאטרון והכנסיה להגנתם.

.

סיור בחלוצה

חלוצה מכוסה ברובה בחולות המדבר, וקשה לזהות אותה ואת שרידיה. מקיבוץ רתמים יש ליסוע בדיוק 8 ק”מלכיוון מערב על כביש 222. משמאל מבחינים בקובית בטון צבועה לבן, ועליה סמל רשות הגנים הלאומים וסימון שבילים לבן-כחול-לבן. נוסעים על דרך עפר המסומנת 700 מ’, ומגיעים לשפת נחל אטדים. חוצים את הנחל ונוסעים 700 מ’ נוספים ומגיעים לשפת נחל הבשור. מרכז חלוצה מצוי בין שני נחלים אלו. על פני השטח בולטים שרידי מבנים מהכפר אל-חלסה אשר עבר בינוי בימי וביוזמת המנדט הבריטי.

כ100 מ’ לפני שפת נחל הבשור מימין מצוים כמה מבנים ולידם באר מים (1). באר זו ואחרות המצויות בתחומי חלוצה יתכן ומקורם בעת העתיקה. 150 מ’ מערבה לה באר מים נוספת (2) הניכרת בגג בטון עגול ובריכות השקיה מדורגות הפרושות בצידיה. על פי תצלומי האויר יתכן כי זהו גם תחילתו של הרחוב הראשי (קרדו מקסימוס) של חלוצה העתיקה, אף כי בשטח בקושי ניתן לאתר אף שביל עפר בתואי זה. ניסע אם כך בכיוון כללי צפונה כ150 מ’, עד שנבחין מימין לנו מבנה אבן קבור בחלקו באדמה (3). נגב מציע כי זהו מבנה המשטרה המוזכר בכתבי ליבניוס, אך אין לכך ראיה של ממש. מהמבנה ניסע כ200 מ’ מזרחה עד לכנסיה (4) והתאטרון שלצידה (5). בתאטרון נגב כתובת שיפוץ משנת 415, ופסל אדם. ב2008 כוסו התאטרון והכנסיה, למניעת שוד עתיקות, ורק פינת האטריום של הכנסיה נותרה חשופה. (כותרות הכנסיה, שנמצאו ע”י נגב, מוצבים כיום במקומות שונים בקיבוץ רביבים הסמוך).

נשוב ל”מבנה המשטרה” אליבא דנגב, ונמשיך צפונה לאורך תואי הרחוב הראשי המשוער של העיר. נחצה שקע טופוגרפי במתאר צולב את ציר הנסיעה (6). יתכן והוא מלמד שכאן עבר רחוב ראשי צולב (קרדו קדומנוס) לרחוב הראשי של העיר, או אולי מקום האיצטדיון. לאחר כ100 מ’ נוספים נגיע  לכפל קרקע בולט על ציר מזרח מערב (8). יתכן ואלו חומותיה הצפוניות של העיר. ניסע לארכם מערבה ונעלה על “תל העפר” בו בולטים ריכוזי חרסים (9). נגב מציע כי תל העפר נוצר מניקוי של העיר מסופות כבר בעת העתיקה.

.

נקודות הציון של חלוצה על “גוגל מפס”: