Home Img

מערך הדרכה לעבדת

מערך הדרכה לעבדת

עבדת היא העיר המרכזית על ציר המסחר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה. מרכז העיר (האקרופוליס) ממוקם על שלוחת גבעה לצד ציר התנועה בין פטרה לעזה, מתנשא כ80 מ’ מעל סביבתו, בלב אזור שומם, אשר רמת המשקעים בו אינו עולה על 80 מ”מ.

מדוע יושבה עבדת בראש השלוחה ולא בזיקה לעין עבדת??: למרות שרק 3 ק”מ צפונה מעבדת ישנו מעין (עין עבדת), עבדת יושבה דוקא בראש רמה צחיחה, מרחק מה מהמעין, כמו גם מסוף מעלה מחמל, מכשול רציני בדרכם של שיירות הגמלים. לדעתי עבדת בראשיתה היה במה פולחנית מקודשת לנבטים, כמו מקדשים אחרים של הנבטים שהיו בראשי הרים, ולכן התפתח הישוב דוקא שם. עובדה היא כי בתוך המצודה הביזנטית של עבדת השתמרה זקפת סלע ובה חתך שאולי מעיד כי במקור הוא היה במה פולחנית. העובדה כי לא הרומים ולא הביזנטים הסירו את הסלע אולי מעידה כי היה מקודש, והוא שייך לגרעין הקדום ביותר של הישוב, ולסיבת הקמתו דוקא שם.

* גשמי 2010 לימדו שישנם חללים תת קרקעיים ממזרח לזקפת הסלע הגלויה. ואולי שם מסתתר קיברו של עבדת, אשר לפי מקור ביזנטי אכן היה קבור בעיר???……

עבדת במקורות ההיסטורים

עבדת נזכרת לראשונה בכתבי הגיאוגרף היווני תלמי (150 לסה”נ בקירוב), ומוזכרת גם במפת פויטינגר.

הידיעה החשובה ביותר אודותיה נשתמרה אצל סטפנוס מביזנטיון, היסטוריון ממ6, שנשען על כתבי אורנאיוס מהמאה הראשונה לפנה”ס. הוא מגדירה כ: מקום של נבטים. שם נקבר המלך עבדת, שהם מעריצים כאל“.

היו שלושה מלכים בשם זה, ולא ידוע למי הכוונה. אולי לעבדת הב’, שבימיו כנראה השתרשה נוכחות הנבטים בנגב.

כנראה בשלהי ימי הנבטים מתחיל פיתוח חקלאי בסביבות העיר, לו יש עדות ארכיאולוגית רבה. מזבחות נסך שנמצאו בשטחים אלו מלמדים שאת השינוי יש ליחס לרבאל הב’. בשלב מסוים חנה בעיר גם כח צבאי, שנותר ממנו מחנה צבאי גדול. העיר מקבלת את עול הנצרות, ובאקרופוליס נבנות שתי כנסיות.

פפירוסי ניצנה מלמדים שבתקופה הביזנטית עבדת נהנתה מתמיכה כלכלית וצבאית בהיותה עיר-גבול לאימפריה. אך כנראה ירידת הבטחון מביאה לבניית מצודה באקרופוליס בשלהי התקופה. העיר נפגעה כנראה מרעידות אדמה במ6, וכנראה ניטשה לאחר הכיבוש המוסלמי, במ8.

תולדות המחקר של עבדת

שמה של עבדת נשתמר בתעתיק הערבי “ח’ירבת עבדה“.  זטצן היה החוקר האירופי  הראשון שביקר בעבדת, ב1807. ב1834 ביקר במקום הקולונל הצרפתי קאייה. רק ב1870 פלמר ודרייק זיהו את עבדת באתר זה (רובינסון סבר שהיא באל-חלסה). ב 1902סקר מוסיל את האתר, וב1904 ערכו במקום ז’וסן, וינסן, וסביגנק, סקר נוסף. ב1914 וולי ולורנס “איש-ערב” סקרו האתר, ובמלח”מ סקר וייגנד את המקום. ב1937 ערכה משלחת קולט חפירה מצומצמת במקום. חפירות שיטתיות החלו 1958 ע”י אבי-יונה, ובהמשך ע”י נגב, עד 1961, ושוב 1975-7 ו1989. ב1999 חפרו אריקסון גיני ופביאן את המחנה הצבאי. ב2005 נכללה עבדת ברשימת “אתרי מורשת עולמית”.  באוקטובר 2009 עבר האתר השחתה, ככל הנראה ע”י בדואים.

סיור בעבדת

מרכז המבקרים

מכיל מדגם של סוגי קנקנים שהתגלו בחפירות עבדת; ופריטים ארכיטקטונים מעוטרים (כתבליט שור). דגם של העיר מציג את עבדת בתקופה הביזנטית. יש גם סרט.

אבן הנסך

מעט לפני הכניסה למרכז המבקרים, צמוד לגדר, אבן גדולה בצורת שוקת. כתובת נבטית גדולה וברורה החקוקה על צידה מלמדת שזוהי אבן נסך ששומשה בפולחן נבטי בימי רבאל הב’. וזה לשון הכתובת: “דנא סכרא [די בנא]… טו בני.ה. \ דה [וחברוהי] בני סרותא דנא מרזח \ דושרא אלה גאיא בשנת יח (?) \ ..אל לרבאל מלכא מלך נבטו די אחיי ושיזב עמה”.  אבן הנסך נמצאה 2 ק”מ מדרום לעיר ומתעדת הקמת סכר בימי רבאל הב’, כראה באזור בו נמצאה. ככל הנראה זוהי עדות חשובה למהפך חקלאי של הנבטים באותם ימים. יתכן ומלכם, רבאל הב’, הוא שהוביל מהלך זה, אשר היה כורח לנבטים לאחר שנשמטה פרנסתם משיירות סחר הבשמים, ומסיבה זו הוא מכונה בכתובת  “די אחיי ושיזב עמה” – “מחיה ומושיע עמו“. (כך הוא גם מתואר במטבעותיו).

הכתובת גם מציינת “מרזח” ל”דושרא אל גאיא” שמשמעותו פסטיבל דתי לאל הנבטי הראשי, דושרא.

* ליד השוקת עץ ירוק יפה הנראה קצת כמו שיטה. זהו “ינבוט” עץ קוצני מדרום אמריקה, הנחשב כבר למין פולש.

מערת הקבורה הרומית (א-נוצרה):

מעט לפני מגרש החניה העליון, מימין לכביש. מערה זו היא חלק מבית הקברות של הישוב בתקופה הרומית המאוחרת (מאות 3-4 לסה”נ) אשר השתמר כיון שנותר מחוץ לישוב גם בתקופה הביזנטית. מבוא המערה מקורה בקמרון גלילי הבנוי מאבני גזית. על פני הקמרון ועל סף אולם הקבורה חרותות רבות, רובן “ואסאמים” (סימני שבטים) של בדואים שנעשו בדורות לאחר שניטש המקום. במשקוף הכניסה מתוארים בתבליט מזבח קרניים, גלגל השמש, חרמש הירח, ושני עמודים. בתוך המערה 22 כוכי קבורה כפולים. בשפכים שמחוץ למערה נתגלו ארבע כתובות ביוונית, כולן כתובות קבורה של נשים, שנקברו בין 241 ל265. משלחת ויגנד סברה שזהו קבר עבדת. נגב סבור שזהו קברי כוהנת ששירתו במקדש ונוס המקומי בתקופה הרומית המאוחרת.

  • מעל משקוף הכניסה למערת הקבורה הרומית, על מחשוף סלע, נרשמה כתובת בעפרון, בשם קבוצת מטיילים מקיבוץ “נחשולים” שביקרה בעבדת ביוני 1957. הכתובת נחתמה בידי יורם מושקט. את ה”נבטי” הזה זיהה א’ נגב מייד. יורם הוא בעלה של דרורה, בת-דודתה של רחל, רעיית נגב ז”ל. יורם נפל במלחמת ששת הימים.

“הוילה הרומית”: על קצה השלוחה הדרומית של עבדת נחפרה ושוחזרה חלקית וילה מבודדת שמתארה מספר חדרים סביב חצר מרכזית, ובה בור מים. כנראה בקרבת מקום משלחת ויגנד איתרה גת נוספת. לנסות לאתר..

“המגדל הרומי”: מול החניה העליונה, לכיוון צפון, בולט מבנה בעל שתי קומות. זהו מגדל תצפית לדרומה של העיר. מעל המשקוף כתובת יוונית: “במזל טוב! זבס עובודה, עזור בידי אירינאיוס, אשר בנה את המגדל הזה באותות טובים. שנת 188, בעזרתם של עושה בתי האבן [=האדריכל] ואילוס איש פטרה ואבטיכוס”.

הכתובת במשקוף משנת 294. האל המוזכר בכתובת אינו “זאוס של עבדת” אלא “זאוס-עבדת“, משמע זהו זאוס, שזהותו התמזגה עם אל מקומי בשם עבדת. האל עבדת אינו אלא האלאה של המלך עבדת לאחר מותו, כפי שמעיד פרוקופיוס מביזנטיון.

זעם אלי עבדת: כאשר אלויס מוסיל סקר את עבדת בראשית המאה ה20, הוא גם תיעד כתובות רבות. אחת מהן היתה קבועה על משקוף גבוה בחזית בית, אך הדבר לא הרתיעו לטפס אל מולה ולהעתיקה. הכתובת מהדרת את “זאוס-עבדת”. לאחר שהשלים מוסיל את העתקת הכתובת התמוטט הקיר ומוסיל נפצע. הכתובת נעלמה תחת הקיר הממוטט עד שב1961 חפר א.נגב באותו מקום ומצאה מחדש. עם גמר החפירות שוחזר הקיר עם הכתובת, וכיום היא שוב קבועה במקומה.

בקירות הפנימיים שרד חלק מהטיח המקורי, ובו ניתן להבחין בשרידי חרותות נאים של תרנגול, סוסה, וסיח שועט.

מחקר של פוטצר וטפר ב1990 הראה כי משרע הטמפ’ בתוך המגדל נמוך בהרבה מבחוץ. 5.5 מעלות בפנים לעומת 19 מעלות בחוץ.

ה”מדרחוב”: בין “המגדל הרומי” למצודת העיר אזור המכונה “הרובע הביזנטי” ולאורכו רחוב ובו ניתן להבחין בפתחי בתים וחנויות. הקירות עים במיוחד לבידוד; בהעדר עץ הקירוי הוא בלוחות אבן; והחלונות כחרכי ירי – להכניס אור, אך כמה שפחות אבק. ניתן גם להבחים בתעלות מים לאגירת מי שברי ענן נדירים.

האם היית אוכל בשר משומר בעבדת?: בקרבת העיר נתגלו בשתי מערות טבעיות קטנות מצבורים של סלפטר (חנקת האשלגן). חומר זה, שהופק מים מלח, ולאחר שהושרה בשתן, שימש לשימור בשר. גב’ אבן-ארי אף שחזרה את תהליך שימור הבשר והציעה לאורחים מזדמנים לטעום מהתוצאה. למזלם את ההשריה היא עשתה בחנקן נקי, ולא הנוצר משתן..

מזבח נסך: מעט לפני המצודה ים וממל, מרכיבים של בית בד, הממחישים כי פרנסת העיר בעת העתיקה היתה גם על גידולי זיתים ויצירת שמן זית (!). בסמוך להם שבר של מזבח אבן גדול, הניכר בשקע במרכזו. על הדופן נחקקה כתובת נבטית:  “דנא סכרא די \  בנא גרמו וחברוהי \  שנת יח למראנא רב[אל] \  די אחיי ושיזב[ עמה]” =זה הסכר אשר נבנה ע”י גרמו וחבורתו בשנת 18 לאדוננו המלך רבאל, אשר החיה ומושיע את עמו“. הכתובת, משנת 88 לסה”נ, הובאה לכאן מואדי עבדת במרחק  4 ק”מ מדרום-מערב לעבדת. התוכן והמשמעות דומים לאלו שעולים ממזבח הנסך שבמרכז המבקרים.

הגת: מול מזבח הנסך והים-ממל גת משוכללת מן התקופה הביזנטית. שרידיה היו ידועים כבר לראשוני הסוקרים של עבדת, אך רק לאחר שנחפרה זוהה תפקידה הנכון. הסוקרים הראשונים הציעו לה פרושים אחרים לגמרי: מוסיל הציע כי זהו מזבח פרהיסטורי, ויגנד הגדירו “קבר עם גן”, ווולי ולורנס כ”בנין קטן”..

ואכן קשה לעכל שבמדבר חם ויבש זה גידלו גפנים והפיקו יין לפני כ1500 שנה, זו רק גת אחת מחמש שנמצאו בעבדת.  יש לדמיין עם כך את העמקים מלאים במטעי גפנים, כפי ש”כרמי עבדת” שמצפון לאתר אכן עושה בימינו.

המצודה: המצודה היא ללא ספק המתחם המרשים והבולט ביותר בעבדת. גודלה 63 על 43 מ. היא נבנתה בראשית התקופה הביזנטית (המאה הרביעית לסה”נ), על גבי מתחם פולחני מהתקופה הנבטית. יוזמת בנייתו מעידה על העדר תחושת בטחון באותם ימים, ותעיד גם החומה שמוספת לכיוון מזרח. במרכז החצר הקדמית של המצודה (המבואה, האגף המזרחי) בור מים גדול, שניקז מי גשמים מרחבת המצודה ומחוצה לה בעזרת תעלות שעברו מתחת לחומות.  באגף הצפוני של המבואה קפלת תפילה קטנה, בנויה מעל בית (נבטי?) ממ1.

במת המפקד או במת זבח נבטית?: סמוך לשער המערבי של המצודה, מעט מצפון לו, מצוי סלע בולט. מוזר שהוא לא יושר בעת פילוס הרחבה הפנימית של המצודה. המשלחת הצרפתית שחקרה את המקום ב1904 כינתה את הסלע “רוסטרום” (Rostrum) והציעה כי זו היתה הבמה שממנה פנה מפקד המצודה אל חייליו. בחפירות באזור הסלע מצא נגב מזבח נסך נבטי ועליו כתובות בנבטית. נגב מציע כי זקפת הסלע היא שריד של במה נבטית שלפני בנית המצודה היתה יותר בולטת. במות פולחן נבטיות על פסגות הרים הם תופעה מוכרת, ומציאת מתקן נבטי פולחני ליד הסלע רק מחזק הצעה זו.

יתכן כי גרעין הישוב הקדום של עבדת היה במה פולחנית זו, וזכר קדושת המקום נשמר גם בתקופה הרומית והביזנטית. יתכן כי צאצאי נבטים מקומיים שמרו ושימרו זכר קדושתה של במה זו, וכך לא הוסרה גם בתקופות מאוחרות יותר!

“בית היוצר”: כ150 מ’ ממזרח למצודת העיר, איתר א. נגב ב1959 בסיס תנור גדול, ומבנה לצידו. לדעתו התנור היה ליצירת הכלים הנבטים שנודעו בטיבם, מתקן שקוע ליד היה לאחסון הטין, ובסיס עמוד עגול שנמצא ליד היה לדעתו מקום האבנים בהם נוצרו הכלים ועוטרו קודם שריפתם. 30,000 שברי כלי חרס נבטים שהתגלו בסביבת “בית היוצר” אף היו לבסיס עבודת הד”ר של נגב, שעסקה בקרמיקה הנבטית ומיונה.

אך האמנם היה זה בית יוצר לכלים? ב2008 פרסמו י’ גורן ופ’ פביאן מאמר ביקורת על פרשנות נגב את הממצא, ועמדו על כך ש:

  1. צורת התנור אינה אופינית לתנורי צריפת קרמיקה, והרבה יותר דומה לתנורי בישול (הפתח גדול מידי למשל).
  2. אין כל פסולת תעשיתית, למרות שפסולת תעשיתית (במיוחד עיוות במהלך הצריפה) הם תופעה שכיחה בבתי יוצר קרמיים. בבית יוצר לקרמיקה נבטית שהתגלה באז-זורבה שבפטרה אכן 10% מכלי הרחס שתועדו היו פסולת תעשיתית.
  3. צריפת הכלים הנבטים הצריכה טמפרטורה גבוהה כדי 750 מעלות. טמפרטורה כזו משנה אבני גיר לסיד. אך בתנור של עבדת אין זכר לשינוי מטמורפי כלשהוא של אבני הגיר. באז-זורבה כלל לא אין שימוש באבנים אלא בלבנים בלבד.
  4. “מתקן האבנים” קרוב מידי  לתנור. לא ניתן היה ליצור כלים ליד מתקן כה חם.
  5. רוב החרסים (20,000) לוקטו בכלל ב”שפך הנבטי” שבין המצודה למחנה הרומי, ולא באתר התנור (ה”שפך הנבטי” לדעתם הוא כנראה גבעת שפכים שנוצרה כאשר פולס השטח ליצירת המחנה הרומי).

גורן ופביאן מציעים כי “בית היוצר” היה בעצם מאפיה, מתקן האחסון ליד היה לחיטה, ובסיס העמוד היה למתקן טחינה. מקבילה יפה לבסיס עגול שעליו היה מתקן טחינה התגלה בממשית. לדעתם המאפיה הזו תפקדה במאה השניה-שלישית לסה”נ, ואולי שירתה את דרי המחנה הרומי. ב”חאן סהרונים” התגלה בסיס תנור דומה, בקונטקסט של קסטלום רומי.

“חאן” רומי – בית זונות?: מדרום לבית היוצר ובצמוד לו חאן מתקופה הרומית המאוחרת (מאה שלישית לסה”נ). תבניתו אופיניית ומורכבת מחדרים סביב חצר מרכזית. מהחאן שרדו רק בסיסי הקירות, אך הממצא כולל גם מכלול נדיר של קערות מן המאה השלישית המחקות את הקערות הנבטיות האיכותיות מן המאה הראשונה.

ההיה בית זונות בתחומי החאן?: החדרים של החאן הוגדרו כ”קטנים” לדעת פביאן. בד”ר של פביאן הוא מצהיר כי נגב סבר בעת חפירת המתחם כי החדרים הקטנים שימשו כבית זונות (כי לא צריך הרבה מקום..). אלא שהוא מפנה לדו”ח החפירה של נגב ושל כהן בהקשר לחשיפת המתחם, ואין לדיעה זו זכר בפרסומיהם!.. נגב אינו מנסה להסביר את יעוד המבנה, ואילו כהן מצהיר כי המבנה היה חאן  ותו לא.. (נגב, קדמוניות י 27-29 [תשל”ז]; כהן קדמוניות יג 44-46 [תש”ם]).

אין ספק שהרעיון נחמד, ואולי בוטא בע”פ ע”י נגב בעת החפירות, אך בכתובים, אני לא מצאתי לא זכר. נגב גם לא הזכיר רעיון זה בשיחות עימי. אני מודה שגם לא שאלתי..

המחנה הצבאי: מצפון לבית היוצר וממזרח לאקרופוליס של עבדת נמצא מחנה צבאי עתיק. תכניתו רבועה, ואורך כל צלע (המשמשת גם חומת מגן) כ100 מ’. את המחנה חוצים שני רחובות ראשיים, ושאר המחנה נחלק לקסקרטינים. סה”כ תועדו בו 68 חדרים, וההנחה היא כי המחנה שירת יחידת קוהרטה (500 חייל), משמע בכל קסקרטין היו כ8 חיילים. הפרינקיפיה אינה כמרכז המחנה, אלא בדופן המערבית של המחנה, בקצה ה”ויה פרינקיפליס” הבא מכיוון מזרח. הפרינקיפיה זוהתה שם בעיקר כי החדרים שם יותר גדולים, והם היחידים במחנה שמרוצפים. גם הפרטוריום לא מזוהה במרכז המחנה, אלא צמוד לפרינקיפיה מדרום.

ב1975-1977 ערך א’ נגב יחד עם ר’ כהן חפירות מצומצמות במחנה הצבאי. נגב סבור שהמחנה הצבאי הוא מימי הנבטים, וכהן מנגד סבר כי המחנה הוא מחנה רומי אשר הוקם במאה השניה לסה”נ לאחר סיפוח ממלכת הנבטים לאמפריה הרומית ב106 לסה”נ.

ב1999 שבו לחפור במקום פ’ פביאן וט’ אריקסון-גיני מטעם רשות העתיקות. הם חפרו כמחצית משטח המחנה, והצליחו לעמוד טוב יותר על תוכניתו. רוב הקרמיקה והמטבעות מימי הנבטים. עם זאת מסקנת אריקסון-גיני היא כי המחנה נבנה בסוף המאה השלישית או תחילת המאה הרביעית, דהיינו בשלהי התקופה הרומית, והיה בשימוש זמן קצר בלבד, כאשר לפילוס השטח השתמשו מהנדסי היחידה הרומית באדמה המכילה ממצא מימי הנבטים, ולכן נוצר הרושם המוטעה כאילו במחנה היתה גם נוכחות נבטית. עם זאת הם מאתרים מתחת לאגף המערבי של המחנה שרידי מבנה מימי הנבטים, אך זמנו ומשמעותו אינם נהירים. פ’ פביאן סבור, כדעת ר’ כהן, שהמחנה נבנה במאה השניה לסה”נ.

ראוי לציין כי כתובות הבניה המתוארכות בעבדת הן מהשנים 242 ו296 לסה”נ, אך נשאלת השאלה אם זו בניה במקביל ליצירת המחנה, או תוך מיחזור אבני המחנה..

  • אם אכן המחנה נבטי, לדעתי קל להסביר את הדבר: עד לעבדת השיירות עברו באזורים שוממים. מעבדת ומערבה השיירות היו חשופות להתקפות שוד מכיוון באר-שבע, ולכן היה צריך ליווי צבאי צמוד!
  • מחזקת דעת נגב שהיה מחנה נבטי בעבדת העובדה שבמואב התגלתה כתובת קבורה של קצין נבטי מ37+ שגם שירת בעבדת!

פרדוקס המחנות הצבאיים הרומים בא”י

אם אכן זהו מחנה צבאי רומי בעבדת, הרי שקיומו הארכיאולוגי הוא מבחינת פרדוקס. בעוד שממקורות היסטורים אנו יודעים על מושב הלגיון העשירי “פרטנזיס” בירושלים, ואח”כ באילת, ומושב הלגיון השישי “פראטה” בלגיו, צמוד למגידו, בשני המקרים מבנה המחנה לא אותר. מנגד בעבדת נמצא מחנה צבאי רומי, אך לא יודעים למי לשייך אותו..

תמונה דומה מצויה בעבר הירדן. בעוד המקורות ההיסטורים מלמדים על מושב הלגיון השלישי “הקירנאי” בבצרה, הרי שלא נמצא שם מתקן המחנה. מנגד בחומימה, לאורך “ויה נובה טראיאנה”, התגלה מתאר מחנה צבאי המספיק להכיל לגיון (!), ואיננו יודעים לאיזו יחידה צבאית לשייך אותו.

מקדש עבדת?: נשוב למצודה דרך שערה המזרחי, נחצה אותה ונצא דרך שערה המערבי, המקשר אותה לרחבת המקדשים והכנסיות. נפנה מיד שמאלה (דרומה) למגדל עב הקירות שבפאה הדרומית. נגב חפר מתחם זה, ולפי כתביו (טרם פורסם) הוא איתר במקום מקדש נבטי בעל שלושה חדרי פולחן וציורי קיר שעיטרו הקירות. לדעת כאן נסגד עבדת המלך-אל.  במגדל הנגדי במרכז הפאה הצפונית של האקרופוליס נמצאה כתובת המעידה על פולחן לאפרודיטה, אל-נכון גלגול מאוחר של הפולחן הנבטי לאלת.

כנסית תיאודורוס (הכנסיה הדרומית): באגף המערבי של מצודת העיר הביזנטית שתי כנסיות (אשכנזית וספרדית??..). השער בו נכנסנו הוא המבואה לכנסית תיאודורוס. אזור זה שימש מנזר, כפי שמעידה כתובת קבורה ברצפתו ל”קפיטו בן ארסינוס אב-המנזר”(הכתובת הוצאה מהמקום). בכניסה אטריום. בכניסה לכנסיה עצמה ניתן להבחין בכותרות קורינתיות. באפסיס שולחן-מזבח משיש ובו נקב, אל נכון ליציקת שמן. סמוך לאפסיס בסיס לאמבו.

ברצפת הסטרה הדרומית שתי לוחות אבן ועליהן כתובת קבורה. האחת מלמדת שם הכנסיה:

לכאן הובא למנוחה זכריה בן יוחנן, בגיל 20 שנה, ב23 לחודש חויאק, בשנה 5 לאינדקציה, שנת 436, ונקבר במרטיריון לתיאודורוס הקדוש.

מגיפת 541-2: שנת מותו של זכריה בן יוחנן היא שנת המגיפה הגדולה, שהחלה במזרח הדלתא, התפשטה דרך א”י, ובאביב 542 הגיעה לקונסטנטינופול. מקורות התקופה מתארים כפרים שלמים שהופכים לערי רפאים, ובעיר עצמו תמותה יומית של עד 16,000 איש (!!). הקיסר עצמו גם לקה במחלה, אך שרד. מדובר במגיפת הדבר, בדומה ל”מגיפה השחורה” שפגעה באירופה והביאה למותם של 25 מליון איש. מחקר הכתובות קבורה מראה איך באוגוסט 541 מתים בעזה, ובחודשים מאוחרים יותר מתים בניצנה, רוחיבה, ועבדת. רוב הכתובות על צעירים וילדים, אך זאת אולי כי עליהם הצטערו יותר.

כתובת קבורה אחרת מציינת את מקום קבורתו של “המבורך גרמנוס“: “פה הושם המבורך גרמנוס, בן אלכסנדר, [חי] 17 שנה  וחודשים 7, ומת לא-נשוי בחודש דיוס, אינד[קציה] 14, שנת 44.

תאריך פטירתו הוא ה25 לאוקטובר 550 לסה”נ.

גרמנוס I : יהודי או נוצרי?: במעבר הדרומי של כנסית תיאודורוס נמצאה כתובת קבורה של “גרמנוס בן אלכסנדר” אשר מת “לא נשוי” בשנת 550 לסה”נ.

קבורות מתחת לרצפות של כנסיות אינן דבר נדיר, אך בד”כ שמורות לראשי הכנסיה או נזירים. גרמנוס לא היה אחד מאלו, ולכן מפתיע שזכה להיקבר בתוך הכנסיה.

בסוף כתובת הקבורה מופיע עיטור סכמטי הנראה כמנורת שבעת קנים. נגב סבר שהכוונה לעיטור ענף תמר, שנראה דומה למנורה, אך האומן המקומי שפעל באזור נטול יהודים לא היה מודע למשמעות הנוספת האפשרית של הסמל.

אפשרות אחרת היא כי אכן זוהי מנורה, אשר הוספה כיון שמוצאו של הנפטר יהודי, או הוא עצמו התנצר.

גרמנוסII : צדיק או נואף?: גרמנוס, שזכה להיקבר מתחת לרצפת כנסית תיאודורוס המשיך להפתיע גם כאשר נחפר קברו. עם הסרת לוח הכיסוי, נתגלה לא שלד אחד אלא שניים, ובדיקת השלדים העלתה כי האחד של גבר, והשני – של אישה.. כולל עגיל.

בסטרה הצפונית נמצאו שתי כתובת קבורה נוספות. המזרחית של “אזונאינה בת גרמנוס“, שמתה ב576; והמערבית של “זכריה בן ארסינוס” שמת ב580.

* בפינה הצפון מערבית של המבואה לכנסיה, חדר עשוי קירות עבים וטור מדרגות עולה לצידו. זהו כנראה מגדל הפעמונים של הכנסיה, אף שמקורו בתקופה הנבטית.

המזבח הקטן: נמצא בין הכנסיות, מול שער הרחבה המערבי המשוחזר. זוהי אבן נסך נבטית נוספת, ועליה נרשם “דנה סכרא די קרב“. =  “סכר זה אשר הקדיש”. אל נכון פריט מימי המקדש הנבטי.

המקדש הנבטי: באגף המערבי של המצודה שרידים של מסד מימי הנבטים ונראה כי כל האגף המערבי של המצודה היה מתחם מקדשים בתקופה הנבטית.

במרכז הרחבה נותר במקומו שער שהיה כנראה כניסה למקדש נבטי לדושרא, כפי שעוצב במאה השלישית לסה”נ. על המשקוף חקוקים כתובות המעידות על חידוש המתחם. הכתובות ביוונית, אך השמות נבטים, וכן הכותרות בצידי השער:

בטבולה אנסטה: זכור [לטוב] זמין האדריכל

במסגרת העגולה ליד: “שנת 162, זכור לטוב שעודו

מתחת: “כל ידידי עבדת“.

  • באזור זה התגלתה גם כתובת המזכירה את “עבדת ופצאל ושעודת בני חרתת”.

אגן הקרבה: בקרבת מקום נתגלה לוח אבן ובו תעלות ניקוז לגומה, אל נכון להקרבת קרבנות במקדש.

בית האוצר של המקדש: בפאה הדרום-מערבית של המצודה נמצאו ארבע עמודי תמיכה מן התקופה הנבטית, כולל כותרותיהם. בשפכים של אזור זה נמצאו פריטים יוקרתי מהתקופה הנבטית, וכנראה בקומה השניה של מתחם זה היה בית האוצר של המקדש הנבטי. הפריטים כוללים פסילים; חפצי ברונזה, כולל נר ועליו הקדשה בנבטית; לוחיות שיש ועליהם כתובות הקדשה בנבטית, שתיים מהן מזכירות את חרתת הד’; תכשיטי זהב; וקרמיקה נבטית ורומית קדומה. בית האוצר מלמד גם על תיפקוד המקדשים הנבטים כ”בנקים” של שיירות המסחר.

עיר המערות של עבדת: מן הפינה הצפון מערבית של מתחם המצודה תצפית יפה המדרון המערבי, ובו רובעים שלמים שטרם נחשפו. מוסיל העריך שהיו בו 400 מערות ובתי מגורים, אך עד היום לא נעשה אפילו מיפוי מדוקדק של המרחב.

עד היום פורסמו רק ארבע מכלולי מערות מתוכם. פוטצ’ר וטפר ערכו תצפיות אקלימית חשובות באזור זה של העיר, והשוו הנתונים לרובעים אחרים בעבדת. מסתבר כי המדרון המערבי של עבדת הוא הנח ביותר למגורים. משרע הטמפ פחות קיצוני מאשר באזורים אחרים של עבדת. בהיותו פנוי למערב, חשוף רובע זה לרוחות מערביות, שמקורם בבריזה מן הים התיכון. מנגד הוא חסוי מהרוחות המזרחיות שהיא עפ”ר קרה או שרבית ונושאת חול ואבק.

הכנסיה הצפונית: בפאה הצפון מערבית של מתחם המצודה מצויה  כנסיה נוספת. בפינה הדרום-מערבית של הכנסיה אגן הטבלה (בפטיסטריום) בצורת צלב למבוגרים ואגן קטן לצידו לתינוקות, שילוב האופיני לכנסיות בנגב.

“המרכז המסחרי”: ירידה במדרגות מצפון לרחבת המקדשים מובילה לרחוב עם טור חנויות לאורכו, יוצר מרכז מסחרי נוסף. בין הממצאים מהחנויות כד חרס ענק ועליו נרשם ביוונית: “אלוהים עזור לכומר גרמנוס.. מאת הזקן תיאודוסיוס”, ולמטה חתימת ידו של גרמנוס המאשר שקיבל 115 ליטר (יין?).  (הכד מוצג כיום במרכז מבקרים).

“בית היינן”: מכלול גדול ומרווח מן התקופה הביזנטית 150 מ’ מתחת ל”מרכז המסחרי” שחלקו חצוב וחלקו בנוי.

החדר הלא גמור: סימני החציבה בחדר החצוב הראשון מהכניסה מלמדים על תהליך יצירת החדרים במערות: את החלל חצבו במלבנים, כך שהאבנים שנחצבו יכלו לשמש גם לבניה. העבודה לא הושלמה, אולי כיון שחציבתו החלה ערב הכיבוש הערבי, שלאחריו ניתדלדל מאד הישוב במקום.

היקב: מעבר חצוב מוליך אותנו לאולם שם חצוב ספסל ובו שני טורי שקעים רחבים, כרוחב כדי יין. פה סיננו את היין המקומי והוסיפו לו חומרי טעם, ולאחר מכן אחסנו אותו באולם הפנימי שלידו. בתקרה חורים לתלית גופי תאורה ואולי תוצרת נוספת, ובקירות שקעים להנחת נרות תאורה.

עיטורים בכניסה: בתקרת חדר המבוא למערת היקב מגולפים על התקרה שני צלבים ובפינות ראש שור, ושניים ראשים נוספים שהחלה יצירתם. שוורים מופיעים גם בתבליטי שני משקופים שנמצאו בחפירות עבדת ומוצגים כיום במרכז המבקרים. יתכן כי בעבדת הביזנטית ייחסו כוחות מיוחדים לחיה זו.

ב1904 האבות הדומיניקנים תעדו ציורים וכתובות ביוונית בצבע אדום, מהן נותר מעט בעת החפירות בשנות השישים, וכיום לא ניתן לראות מהם כמעט דבר.. הציורים תארו קדושים נוצרים, אחד מהם דוקר נחש עם קלשון, ומזוהה הודות לכתובת כ”תיאודרוס“. מתחתם מצויר ואלס (שם נבטי) בן יוחנן בתנוחת תפילה, כמבקש את הגנת תיאודורוס מפני עין הרע.

האבות הדומיניקנים תיעדו פרסקו נוסף ובו תאור אוניות, בע”ח, וכובים מתומנים. כנראה פתח המערה נסתם מאז בהתמוטטות וכיום לא ידוע באיזו מערה הפרסקו.

“המשתנה”: החדר המערבי ביותר של המתחם בצידו המערבי ספסל ובו שלושה שקעים, שבסיסם מעבר לקיר, ובקרבת מה התגלו אגני אבן. נגב מציע כי זוהי משתנה לשם אגירת השתן שהיה נדרש בתהליך שימור בשר בעזרת חנקת אשלגן (סלפטר). חנקת אשלגן  הובאה מים המלח, ובשתי מערות בעבדת התגלו ריכוזים שלה.

בית המרחץ: מדרום למרכז המבקרים ותחנת הדלק נשתמר בית מרחץ מן התקופה הביזנטית, או אולי אף מהתקופה הרומית המאוחרת. בתוכו ניתן לזהות את חדר ההלבשה (אפודיטריום), משתנה, בריכה בחדר המרחץ הקר (פריג’ידריום), והבינוני (טפידריום), וחדר החמים (קלדריום) וההזעה (סודטריום) שכיפתו שוחזרה כנראה בשנות השישים. הרצפה תלויה על עמודונים (היפוקאוסט) תחתם הוזרם אויר חם. אמבטיות בצידי החדר שמשו לצינון הגוף. בית המרחץ ניזון ממי באר בעומק64 מ’שנמצאת לצידו, ומימיה מלוחים ממילא לא יכלו לשמש לשתיה.

מדוע צריך בית מרחץ בלב המדבר?: קשה לדמיין בעת ביקור בעבדת במשך ימי הקיץ מדוע ירצה מישהו להכנס לחדר מחומים ולהזיע, אך יש לזכור שהמדבר גם מתאפיין בטמפרטורות נמוכות בערבים, ובמיוחד בחורף. לא בכדי לעיזים צמר שחור, והבדואי מעדיף בגדים שחורים – כנגד החום ניתן להמלט לצל. כנגד הקור רק צמר עבה יעזור, וצבעו שחור ממנף את קרני השמש הראשונות של הבוקר.

בית קברות: אזור בית המרחץ שימש גם כבית קברות בתקופה הביזנטית, אך הממצאים לא תועדו כראוי.

החוה החקלאית: בעמק שמדרום לעבדת היתה פעלה בתקופה הביזנטית חוה חקלאית מתוחכמת אשר שוחזרה בשנות ה70 ע”י פרופ’ מ. אבן-ארי מן האוניברסיטה העברית. תעלות ניקוז, חלקן באורך 2 ק”מ, ניקזו מי גשמים מהגבעות הסמוכות, כשכל תעלה מיועדת להשקית חלקה אחרת. החלקות נבנו בדירוג קל לאורך העמק, כך שמים עודפים מהחלקות העליונות יכלו להשקות את החלקות התחתונות. בחלקות ניטעו עצי פרי שונים, ובעיקר גפנים, תאנים, ורימונים, שעל גידולם בעת העתיקה ידוע ממצאי גיתות ובית בד, כמו גם מפפירוסי ניצנה. שחזור מערכת ניקוז המים לימד כי נדרש ניקוז מים משטח של 20-30 דונם כדי להשקות דונם אחד של שטח חקלאי. בדרך זו יכלו לגדל ביחידת אקלים המתאפינת ב100 מ”מ בממוצע לשנה, גדולים הגדלים באזורים בהם יורדים 500-600 מ”מ  בשנה ממוצעת. כיום יש במקום מטע זיתים גדול, אך מושקה בשיטות מודרניות.

מצפה עין עבדת: 2 ק”מ צפונית לעבדת, ממזרח לכביש, דרך עפר לישוב בת של עבדת מן התקופה הנבטית והביזנטית. מצידי דרך העפר ניתן להבחין בשרידי חוות חקלאיות. בסמוך לנקודת התצפית על עין עבדת שרידי תא של נזיר מן התקופה הביזנטית, ופה גילה נגב כתובת חשובה בערבית ונבטית המתעדת הקמת פסל לעבדת האל-מלך. הכותב מדגיש את העובדה כי לא הקים את הפסל לשם הנאה או רווח, ובנוסח הערבי הוא מבקש הגנה מפני פגיעה ומוות. יתכן והכותב מדגיש זאת כיון שהנבטים נרתעו מאמנות הדמות, והכותב חש כי במעשו הוא מעלה חמת האלים. זוהי מהכתובות הקדומות ביותר בעולם בערבית. היא הוצאה במקום והועברה לאגף העתיקות בזמנו, אך בהמשך אבדו עקבותיה.

בור חווארים: בקרבת הכביש שבין עבדת לשדה בוקר בור מים גדול מן התקופה הנבטית. מערכת מדרגות בנויה מוליכה לתוך הבור, ובמרכזו אמנה גדולה שאבניה מסותתות בסיתות הנבטי האלכסוני האופיני (סיתות זה גם יותר יעיל בשביל לתפוס את הטיח מעליו).  בדופן הדרומית של האמנה נישה פולחנית של בתיל, ובדופן המזרחית של הבור נישות פולחניות נוספות. הבור נמצא לצד הציר שבין עבדת לחלוצה ובעבר ודאי היתה תעלת הטיה למי שטפונות שהזינה אותו, וגם אם אין זה ואדי מרכזי, כנראה שבר ענן אחד היה מספיק (תמונה דומה בבורות חצץ). כיום אין כל מנגנון סכירה לבור, אך בינואר 2009, לאחר שבר ענן נדיר שהוריד ב12 שעות את כל המשקעים הממוצעים של אזור זה בשנה (78 ממ) הבור נצפה מלא.