Home Img

מערך הדרכה לשיבטה

מערך הדרכה לאזור שיבטה

רקע

* אנחנו נעים מעבר לקו200 מ”מ בשנה.. אנחנו אפילו נעים מעבר לקו “דרך הבשמים“.. הנוכחות האנושית פה קשורה רק לאינטרסים מיוחדים. החיים כאן בתקופות ההיסטוריות מעולם לא היו קלים:

א. בתקופה הישראלית הוקמו באזור צומת חלוקים מצדיות אל מול איום אדומי \ מצרי.

ב. בתקופה הנבטית הנבטים פילסו כאן ציר העברת שיירות הגמלים בעומק המדבר, כדי לא לחשוף השיירות לפשיטות.

ג. בימי דיוקלטיאנוס נוסד ה”לימס פלשתינה“, ויחידות צבאיות מוצבות מדרום לבאר-שבע. הישוב נמשך ואף גובר בתקופה הביזנטית. מטרתם ליצור “רצועת בטחון”, אל מול ה”סרצנים” (הבדואים לפני ימי האיסלאם), אך הם גם עוסקים בחקלאות. בתקופה הביזנטית חוק ה”אגררי דזרטי” גם מושך לפה אנשים.

ד. בימי התורכים מסילה מונחת לאורך הנגב כדי לתקוף את תעלת סואץ.

ה. בימי המנדט הציונות מיישבת האזור כדי להבטיחו במדינה לכשתוקם.

ו. לאחר הקמת המדינה הישוב של הנגב מורכב מ:

            1. בסיסי צבא.

            2. ישובים המצליחים ליצור חקלאות גם בעומק המדבר (בעיקר ממי אקויפר הנגב

הבעיתים, מליחים כמעט כמו הים, וחמימים).

3. כפרי נוער וכפרים טיפולים.

4. מתבודדים ו\או אתרי תיירות מדברית.

אך באף תקופה לא חיים כאן כי נח כאן!..

ליישוב הנגב בתקופות הקלסיות מקורות המלמדים על הנבטים מחד, ועל התקופה הרומית-ביזנטית מאידך, כולל עדות חשובה מפפירוסי ניצנה.

.

הרכבת העותמאנית: יוזמה של ג’מל פאשה (מושל סוריה עד א”י מטעם העותמאנים בימי המלחמ) כדי לבצע כיבוש תעלת סואץ, אלא שלאורך מישור החוף לא ניתן לבנות המסילה שהבניה והשינוע יהיו חשופים לאוניות התותחים הבריטיות מהים. לשם כך היינריך אוגוסט מייסנר תכנן קו רכבת מחיפה עד לתעלת סואץ, לאורך ה”ויה מאריס”, ואחרי  באר-שבע לאורך מקורות מים: ביר עסלוג’ (רביבים), עוג’ אל חפיר (ניצנה), בירין (עזוז), וקסיימה.

היא נעשתה ברוחב105 ס”מ(סטנדרט לרכבות הררי, שיושם לראשונה בציר בירות-דמשק, הסטנדרט הבריטי היה143.5 ס”מ).

המסילה הושלמה בזמן שיא של שנה, ונחכנה ב1915, ואכן שימשה להתקפת התורכים את תעלת סואץ, התקפה שנכשלה.

התקפת התורכים את תעלת סואץ, ינואר 1915: התורכים חמדו את תעלת סואץ וגם רצו לחסום לבריטים הקשר למזרח. לביצוע ההתקפה מונה קצין גרמני בשם קרס פון קרסנשטיין. הוענקה לו דרגת סא”ל, והתואר “בק”.  הוא הביא כוחות גדולים גשר דוברות עד ניצנה על הרכבת, ולאחר מכן במסע מואץ בן 10 ימים הצליח להעביר כוח (18,000 חיילים ו6000 גמלים!!) דרך מרכז סיני עד מול האגמים בתעלת סואץ. אלא שעם הנחת הדוברה הראשונה הכח התגלה, נפגע, ונסוג. למזלם הבריטים לא ציפו להם ולכן לא תקפו אותם מייד. אך הכח נחלש וכעבור שנה וחצי החלו הבריטים מציבים קו צינור מים לאורך צפון סיני כדי לשנע בו כוחות לשם כיבוש א”י.

מסילת הרכבת עד ניצנה שימשה בקושי שנתיים, כיון שב1917 כבשו הבריטים את א”י..

הבריטים השמישו המסילה, ואף הוסיפו קו בין רפיח לבאר שבע, אך נאלצו להרחיבה, וב1927 תחנת באר-שבע נסגרה מחוסר כדאיות כלכלית. מנגד הקטע הצפוני יותר המשיך לשמש (ועד ימינו).

קטעים נרחבים מהמסילה פורקו ע”י צה”ל כדי למגן את חזית תעלת סואץ בעקבות מלחמת ששת הימים (קו בר-לב).

.

“מצפה הקומנדו הצרפתי”

בזיקה להקמת המדינה מתיצב במשרד ההגנה בצרפת תדה דפר (או דפריה), קתולי, בן 35, אך שריונר, ואוהב ישראל. הוא מבקש להתנדב לעזרת הקמת מדינת ישראל, אך חושדים בו כחפרפרת. כאשר משתכנעים מעלים אותו על אנית “קדמה”. בא”י הוא מתגייס ליחידת שריון של חטיבה 7 של יצחק שדה, יחד עם עולים ומתנדבים נוספים, רובם דוברי צרפתית. טדי עצמו מקבל שם עברי – “טדי איתן”. הפלמחניקים מכנים אותם “הקומנדו הצרפתי”, וזה הופך לשמם הלא רשמי. מסיבות שונות הגדוד מפורק כעבור חודש וחצי, אך טדי מגבש פלוגה שמסתפחת בגדוד ה9 של חטיבת הנגב. במבצע יואב הם מוכיחים אומץ לב בהיות בראש הכח התוקף את באר-שבע (“מבצע משה”), אך אח”כ גם מובילים בביזה.. בהמשך טדי מנווט הכח דרומה, אך בקרבות על משלטי התמילה על כביש באר-שבע ניצנה, הוא מנווט אותם למשלט יג החשוף לירי מצרי, ומאבד 17 חיילים לפני שמצליח לסגת. לזכר היחידה תצפית ממשלט יד. כאשר כוחות צהל אחרים כובשים מחדש המקום הם מגלים עודיות קשות של התעללות המצרים בגופות החיילים – חתכו איברים ותקעו להם סיגריות בעיניים (כך מעידים ברן, וכן גד נבון). הם לא מגלים לפלוגה הצרפתית על כך מחשש לנקמה בברוטליות.

  • באהלים המצרים ברן מוצא גם בקבוקי ברנדי ולמד כי ביחידה היתה תרבות של ברנדי לפני קרב..

בהמשך אף יחידה לא רוצה את “הקומנדו הצרפתי”, וטדי מאד נעלב. היחידה מתפרקת, וטדי מגיש את התפטרותו לבן-גוריון. טדי ימות ב1972 בתאונת דרכים בצרפת. דוקטוראט של מיקי כהןמ2000 מעלה בנס את טדי וה”קומנדו הצרפתי”, ואז מחליטים להקים אנדרטה לזכרו באנדרטת חטבית הנגב, אשר נחנכת ב2002, ובמהלכה, באיחור של 50 שנה מוענקת לאלמנתו אות הקוממיות על השתתפות בעלה במלחמת העצמאות, בנוכחות 5 מחיילי היחידה שנותרו בחיים.

– המצפור של הקומנדו הצרפתי הוא  הוא לא במקום הקרב! (משלט יד). הקרב היה גבעה אחת יותר דר מע!.. (משלט יג).

– ליד המצפה רפת וחוות גידול דגים (של משפחת גבריאלי. של אמנונים). בקיבוץ אשלים גם לול גדול. הכל נובע מכך שהמקום מרוחק ולכן פחות חשוף למחלות. לגידול דגים טוב במיוחד כיון שהמים חמים וגורמים לילודה גבוהה.

“רוח מדבר”: מתקן בין מטעי עצי זיתים (המושקים מי קולחין) לפגועים נפשית. מופעל הרבה בעזרת סטונדטים במסגרת תכנית סיוע ללימודיהם בבן גוריון.

–  ממול לכביש ניתן להבחין במאגר מים עגול גדול לבן על גדת שפך נחל הבשור בבואו מעבדת לכיוון חלוצה. זהו “דרך הבשמים”!

– ביר תמילה = בור מי תהום גבוהים.

לימן (מיוונית “LIMHN” = אגם): מקום בו תיעול מי גשם יוצר בריכות עונתיות המאפשרות עצים. פותח לראשונה ע”י האוסטרלים באוסטרליה, אך בקק”ל  מסורת מקומית כאילו היערן בני וירצברג (שהיה משרת מנגלה באושוויץ בצעירותו..) פיתח הטכניקה מתוך שיטות חקלאות נבטיות.

.

שיבטה

* ישוב בלב השממה שבין קו חלוצה-עבדת לניצנה. שטחו הכולל 90 דונם, והסקר החדש של הירשפלד הראה כי בשיא גדלה הכילה שבטה 170 יחידות דיור, ומספר תושביה מוערך ב2250. מיקומו לא הגיוני, ונראה כי כל תכליתו פיתוח חקלאי מקומי. הוא באגן הניקוז של נחל לבן, וסקר הירשפלד איתר אמות מים שניתבו מי שטפונות לבריכות המרכזיות.

* שמה הערבי הוא “א-סוביטה”, ופפירוסי ניצנה הוכיחו כי השם משמר שמה העתיק – סובוטה. השם עוּברת לשיבטה. מקור השם אולי ב”שוביתו” שהוא שם פרטי בתרבות הנבטית.

* פאלמר הוא הראשון לתעד את הישוב ב1870, כולל את הדונים הרבים המכוסים ברוגו’מים המכונים “תולילאת אל ענאב”, או “רוג’ום אל כורום”. (הוא אף מציע שמפה לקחו המרגלים את את אשכול הענבים אשר הציגו למשה..). התפיסה היתה ששימשו לקיבוע גזעי הגפנים וקליטת הטל והטמעתו. מחקרי אבן-ארי ותדמור הראו שאין מאחרי זאת דבר ותפקידם היה להגביר זרימת מי נגר עילי. קידר הראה שזה גם תרם להעברת הסחף לטרסות החקלאיות. סה”כ בסביבות שבטה שרידי עיבוד קרקע לתלוליות על פני 20,000 דונם (!!)

* ב1933-35 חופר קולט במקום. בשל בצורת הוא עובר לניצנה, אך משאיר כל הממצא והיומנים במבנה המנהלה שלו. במרד הערבי המבנה נפרץ וכל תכולתו נשדדת. לפי ברקאי קולט החל עובד במשלחת לכיש אך בשל קונפליקטים יצר משלחת משלו. הוא התענין באתרי הנגב במיוחד בשביל להבין מדוע הוא נושב בעת העתיקה.

הנרי דונסוב קולט: לא ברור לגמרי למה בן של יצרן אקדחים מפורסם בוחר לחפור באתרים ביזנטים בנגב. הוא החל מחקריו בארכיאולוגיה באנגליה ובמלטה, אך בשנות ה30 החלה מתענין בארכיאולוגיה של א”י. הוא הצטרף לפיטרי בחפירותיו בתל פרעא, והיה שותף בעונה הראשונה של חפירות סטארקי בלכיש, ואף תרם להם כלכלית.

* ב1958 פרסם קידר סקר על האזור ותיעד תלוליות על שטח של 10,000 דונם (!!).

* ב1980-2 חפר סג”ל במקום, ועשה על כך עבודת ד”ר. ב1985 נחפרו קטעים בכנסיה הצפונית, ובשנות האלפיים סקר הירשפלד את מערכות המים של המקום.

* ב2005 הוכרז האתר “אתר מורשת לאומית“, יחד עם חלוצה, עבדת, ממשית, והציר שבין מואה לעבדת. לפי חיים כראל היא נחשבת לעיר השישית בהשתמרותה מהתקופה הביזנטית.

* אין בישוב תכנון עירוני כולל, ונראה כאילו החלה נבנית סביב שתי הבריכות במרכז הישוב, והתפתחה בהדרגה לכיוון הכנסיה הצפונית, שלפי קירותיה היתה כנראה מנזר מבודד בתחילה.

.

סיור בשבטה

בית משלחת קולט: משמש כיום למשפחת אוח + צימרים. מעל דלת הכניסה נרשם – “אגטה טוכה, אק טון אידיאון קולט אקטיסן” (=”במזל טוב מכספו שלו קולט בנה”). משפחת אוח מפעילה במקום צימרים ומסעדה (“נבטו”) בהזמנה מראש בלבד – 050-73838302; 08-6550911.

“בית האורווה”: מתיחד במתקן שקתות ואבוסים.

הבריכה הכפולה: בנפח כולל של 2025 מ”ק. אחת חפורה ואחת לא. אוסטרקאות שהתגלו ליד הכנסיה הדרומית מעידות על השתתפות כלל האוכלוסיה בניקוי הבריכות:

“+לסטפנוס [בן] אלדובנוס. השלמת המשימה הציבורית. נכתב ב25 לחודש דיוס, שנת 7 לאינדיקציה (=אוקטובר שנת 600).”

“+האב יוחנן [בן] ויקטור, בעלה של [אוגוסטה]. ברכות. סיימת אחד (יחידת עבודה) בבור המים.”

אין פטורים בשבטה  – על אוסטרקאות (שברי חרסים) אלו נרשם ביוונית שאזרחים מסוימים מלאו חובתם הציבורית בניקוי בריכת העיר. אחד ממלאי החובה הוא “האב יוחנן בן ויקטור”. “אב” הוא תואר כבוד לותיקים ו\או בעלי תפקידים בכנסיה. האוסטרקון מלמד אם כך שבשבטה הביזנטית אנשי הכנסיה לא היו פטורים מחובותיהם הציבוריות לכלל הישוב.

אגב – התאריכים על שתיים מהאוסטרקאות הם אוקטובר, והסיבה לכך ברורה – ניקוי בריכות העיר נעשה לפני תקופת הגשמים.

סקר צוק והירשפלד איתר האמה שהזינה הבריכות מכיוון מזרח, מהלך 2.5 ק”מ. היא נכנסה לעיר מתחת לכנסיה הדרומית, וכנראה קדמה לה.

כנסיה דרומית: ללא אטריום. בנרתקס בור ומתקן לצינון מים. במשקופים סמלים נוצרים כולל AW, סמלי ישו. האפסיסים שרדו למלא גובהם(!!). באפסיס הימני שרידי תאור ה”טרנספיגורציה”, והסצנה דומה מאד לתאור בסנטה קתרינה. מצפון לנרתקס בפטיסטריום שמור היטב.

בכנסיה הדרומית נמצאו שתי כתובות קבורה. האחת מ435, היא הקדומה בכתובות שבטה. השניה, מ639, חשובה כי מעיד כנראה על דו קיום נוצרי ומוסלמי במקום.

הכנסיה הדרומית היא כנראה הקדומה בכנסיות שבטה, וכנראה נבנתה על חורבות מקדש נבטי. אכן נמצאה באבני הכנסיה אבן ועליה בנבטית הכיתוב “דושרא ותב..”. תופעה דומה בעבדת ובממשית, ואולי גם בניצנה. אולי מסיבה זו גם בחרו המוסלמים דוקא כאן להקים -0

המסגד: עדות נדירה ביותר לקיומו של המסגד לצד הכנסיה. מעיד על סובלנות כנראה, אם כי לא מוחלטת – אבני השפה בכניסה למסגד עושות שימוש משני במשקופים המתארים צלבים.. יתכן והקהילה היתה מקומיים שהתאסלמו כדי לא לשלם מס גולגולת ומיסי קרקע (!).

“בית המושל”: מבנה שהשתמר בצורה יוצאת דופן עד לקומה השניה (!!). בפתח בולט המשקוף המעוטר בשלושה צלבים שווי צלעות במסגרות עגולות, כותרות אחוזות מעוטרות, ונקב במזוזה הימנית לקשירת בהמת רכיבה.

כנסיה אמצעית: אל נכון של “בית המושל” הצמוד אליו, שחזיתו השתמרה באופן נדיר עד לקומה השניה. עיטורי משקוף הכניסה אינם מקוריים!. המשקוף מקורי, אך התגלה במקום אחר ושולב כאן. לדעתי נראה כי שטח מ”בית המושל” הופקע לטובת הכנסיה, כיון שאין דלת בינהם. אני הייתי משחזר תסריט לפיו השלטון הנוצרי כפה על בעל הבית העשיר והחילוני להקים בשטחו כנסייה נוספת.

הכיכר הצפונית והגת המסתורית: נראה שרחבה זו היא הרחבת הישוב צפונה כדי להתחבר לכנסיה הצפונית. באמצעה “קיוסק. בפאתה המזרחית מתחם מוזר. ויגאנד סבר כי במקום היו “קברים עם גן”. חופרי משלחת קולט היו בטוחים שמתקן האיגום הוא בית מרחץ, והתעלה “היוצאת ממנו לבריכה” נועדה למחזר את המים. באספה השנתית של הקרן לחקירת ארץ-ישראל ב1935 הם הציגו פרשנות זאת כעובדה מוגמרת ושיחזרו כיצד הנזירים היו עומדים בתוכו ויוצקים מים איש על חברו. ראשי הכמורה אף התוכחו בינהם עם מנהג זה מחקה את הדוקטורינה של בנדיקטוס הקדוש, מיסד תקנון הנזירים בתקופה הביזנטית, או שמדובר בדוקטורינה חדשה, שלא ידועה מהספרות.. כיום ברור לכל שזו גת.. ליד חדרים עם ספסלים, אולי חדרי מנהל הישוב. בחוברת מוצע כי זהו “בית המועצה”..

כנסיה צפונית: מצטינת בהשתמרותה, ובקירות העבים. נראה שהיתה מנזר מחוץ לישוב, אך הלה התרחב עד כי חבר אליה. עיבוי הקירות היה אולי בעקבות רעידת אדמה, או להגנה בשלב המנזרי. עובי הקירות מגיע לכדי 3.2 מ. בכניסה משקוף מעוטר סמלים נוצרים (הושחת ב2010..). באטריום עמוד אבן. לדעת משלחת קלוט ל”קנתרוס”, מתקן שטיפת ידיים לפני כניסה לכנסיה. לדעת נגב עמוד זכרון ל”נזיר עמוד”.

בכניסה לכנסייה שוב משקופים מעוטרים. על אחת האבנים שלידם גרפיטי מימי הפלמ”ח (מאיר פעיל התרגש כשסיפרתי לו על כך והגדיר זאת כ”כלב משתין בקיר, לא מסורת הפלמ”ח”).

כתובות הכנסיה הצפונית: בנרתקס שבין האטריום לכנסיה, ובקפלת הבפטיסטריום התגלו סה”כ 16 כתובות קבורה ע”י משלחת קולט, ונגב הצליח לאתרם לפרסמם. הקדומה מ582, המאוחרת מ697 (!). השמות רובם יוונים-מקראיים, אך חלקם נבטים-שמים. (“הכומר סלמאן בן תימו“). יש גם נשים (“סבינה בת גיאורגיוס בן סלמן“). אחד הקבורים היה “בנו של הויקריוס“. גם בקפלה הדרומית הצמודה לקפלת הבפטיסטריום חשפה משלחת קולט פסיפס ובו ציון “יוחנן הויקריוס המזהיר ביותר“. ויקריוס הוא תואר ל פקיד פרוביניקילי בכיר, או מפקד היחידה הצבאית במקום.

* בניגוד לבניה פרטית, בכל הכנסיות לא מוצאים את הקירוי. זאת כיון שבניגוד לבניה פרטית את גגות הכנסיות קירו בעץ מיובא, שלא השתמר.

הגת המערבית: אם חוזרים לרכב מחוץ לישוב עוברים ליד גת נוספת. בשטח גם מכלאות שמחוץ לישוב.

חוות שיבטה: הוקמה ע”י אבן-ארי ב1958-9. הוסדרו הטרסות וניטעו חרוב, תאנה, שקד, שזיף, זית, רימון, אלה, אפרסק, משמש וגפן. הצליחו לשרוד התאנה, הגפן, הרימון, הזית, ובמיוחד החרוב. אף שהחונה כיום נטושה העצים עדיין פורחים.

* למרות הענין הפרקטי בחווה העתיקה, הוכח כי לא ניתן לקיים חקלאות מודרנית על אותו מודל, כיון שכל דונם של גידולים מצריך 25 עד30 דונם שטחי ניקוז.

* בסביבות שבטה התגלו גם 4 או 5 קולמבוריה.

.

תולילאת אל-ענב: תופעה רווחת במיוחד מצפון לשבטה ובמורדות “מצפה שבטה”. פאלמר, שראה את המתקנים ושמע ששמם “תולילאת אל-ענב” (תלוליות ענבים) או “רג’אם אל-כרום” (תלי הענבים), סבר כי אלו שרידי כרמי גפן גדולים, והוא אף הוסיף שמכאן לקחו המרגלים אשכול ענבים למשה. חוקרים אחרים כברסלבסקי ומאירסון הציעו ביתר פירוט כי גלי האבנים היו מתקני הדליה לשיחי הגפן, והקירות המקבילים בינהם היטו מי גשמים לחלקות.

מ’ אבן-ארי ותדמור יצאו נגד שחזורים אלו. סביב עבדת הוא זיהו שטחי תלוליות על פני 10,000 דונם, והראו כי לא הגשם המקומי, ואף לא השלמת מים מבורות עבדת, יכל להספיק לגפנים. לדעתם גלי האבנים והקירות המקבילים הם סיקול מדרונות כדי להגביר זרימת מי הגשמים לטרסות החקלאיות שבואדיות. דומה משהו הצעתו של י’ קידר לפיה השטחים המסוקלים נועדו להגביר סחיפת קרקעות לטרסות החקלאיות שבטרסות. בסביבות שיבטה 20,000 דונם עובדו לתלוליות (!!).

נגב מצביע על כך שלא תמיד יש זיקה בין שטחי התלוליות לטרסות חקלאיות בואדיות. הוא סבור, כראשוני החוקרים, שבתלוליות אלו אכן הדלו גפנים, ושיש לתת לבדואים יותר אמון בשימור מסורות. עובדה היא כי הם שימרו שמות של מקומות כעבדת, שבטה, וחלוצה. באותה מידה אתרים כ”תלוליות אל-ענב”, “רוג’ום אל כרום”, “ואדי זיאתין”, “ואום חרובה” ודאי משמרים גידולים של אותם אזורים. העובדה כי גידולים אלו פרחו בנגב בתקופה הביזנטית מוכחת מפפירוסי ניצנה, ועל תפוצתו של גידול הגפן במיוחד מעידים הגתות הרבות שנמצאו בנגב. חמש גתות נמצאו בעבדת לבדה (!).

.

מצפה שיבטה: תועד לראשונה ע”י פאלמר אשר זיהה אותה עם “צפת” אשר נכבשה ע”י יהודה ושמעון והוסבה ל”חרמה (שופטים א 17). ב1979 נחפר ע”י באומגרטן אשר מציע כי היה במקום מנזר, אולי “אכסניית גיאורגיוס הקדוש” המוזכרת ע”י הצליין מפלקנטיה כתחנה בדרך מחלוצה להר סיני. האמת ש20 מייל מחלוצה יוצא ניצנה, אך אין בניצנה עדויות לפולחן גיאורגיוס. באתר עצמו אין הרבה מה לראות – שרידי מערות, ושרידי מנזר שהיה במרכז הגבעה.