Contact Me
Home Img

מערך הדרכה ללכיש א – רקע היסטורי

לכיש בתקופות העתיקות היתה במשך כ3000 שנה אחת הערים החשובות ביותר בארץ ישראל, מאלף4-, ועד אלף1-.

בלכיש נמצאו העדויות הקדומות ביותר לא-ב, ויתכן אף כי הא-ב הומצא בלכיש הכנענית!! (לפי גרפינקל).

בימי ממלכת יהודה לכיש נחשבת לעיר השניה בחשיבותה ביהודה, אחרי ירושלים, והתפארות סנחריב על כיבוש לכיש מעיד על כך יותר מכל. יתכן ומקור שמה בשורש הפועל השמי “לקש”, שפירושו “להבעיר אש”. יתכן והשם משמר זכרון קולקטיבי של שריפת העיר בב”ק או ב”ת.

לדעתי סיבת חשיבותה היא גם כעיר-בסיס צבאי קדמי אל מול איום פלישתי פוטנציאלי. ואכן בין לכיש לכל ערי החוף הפלישתיות, כמו גם גת, יש קשר עין (!).

האתר זוהה ב1924 ע”י אולברייט בתל א-דוויר (“התל העגול”). גודל האתר 124 דונם (30 אייקרס, =5000 תושבים?), ולמרות שאינו על ה”ויה מאריס”, הוא מחבר בין חברון למישור החוף (נחל לכיש, ואדי ג’אפער. לפי גבי בחפירות הו רואים פועלים יורדים בציר למישור החוף), כמו גם ציר ירושלים – עזה, ושולט על סביבה חקלאית פוריה חשובה. מפסגת התל תצפית מצוינת. צורתו כמעט רבועה, וגובהה הוא בעיקר תוצאות עבודות הביצורים בב”ת. גודלו 124 דונם, ופסגתו 72 דונם.

העיר נחפרה ע”י שלוש משלחות חפירה. משלחת סטרקי ב1932-38, והסתימה עם רציחתו של סטרקי בדרכו לטקס פתיחת מוזיאון רוקפלר; משלחת אהרוני שחפרה באופן מצומצם ב1966-8; ומשלחת אוסישקין שחפרה באתר ב1973 ועד 1994; מ2013 משלחת גורפינקל חופרת מחדש באתר.

החפירות בלכיש מתיחדות בהיקפן הגדול, ובפרסום מלא של הממצאים, וכיון שכך חפירות רבות אחרות משוות תדיר ממצאיהן לממצאי לכיש.

לכיש לאור המקורות

לכיש מוזכרת לראשונה בכתבי המארות, ובכך עדות לחשיבותה כבר במ18-.

בימי אל-עמרנה חמישה מכתבים נשלחים למצרים מ”שפטי-בעל” או “זימרדה“, מלך LAKISA.

 

האם בלכיש החלה הפיכת בני ישראל??: באחד ממכתבי “עבדי חפה” מלך ירושלים (EA288) הוא מדווח ש”זימרדה” מלך לכיש הומת ע”י “עפירו” (!! אולי העדות הראשונה למרידת בני ישראל!!!!!!!!!)

המקרא מתאר כיצד לכיש נכבשה על-ידי יהושוע תוך שני פסוקים:

יהושוע י 31-33: “וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, מִלִּבְנָה–לָכִישָׁה; וַיִּחַן עָלֶיהָ, וַיִּלָּחֶם בָּהּ.  לב וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-לָכִישׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיִּלְכְּדָהּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וַיַּכֶּהָ לְפִי-חֶרֶב, וְאֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ–כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, לְלִבְנָה.  לג אָז עָלָה, הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזֹר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד.”

.

אך רק בימי המלוכה המפולגת מספר דברי הימים שהעיר מבוצרת, בימי רחבעם:

דה”ב יא 5-12: וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם, בִּירוּשָׁלִָם; וַיִּבֶן עָרִים לְמָצוֹר, בִּיהוּדָה.  ו וַיִּבֶן אֶת-בֵּית-לֶחֶם וְאֶת-עֵיטָם, וְאֶת-תְּקוֹעַ.  ז וְאֶת-בֵּית-צוּר וְאֶת-שׂוֹכוֹ, וְאֶת-עֲדֻלָּם.  ח וְאֶת-גַּת וְאֶת-מָרֵשָׁה, וְאֶת-זִיף.  ט וְאֶת-אֲדוֹרַיִם וְאֶת-לָכִישׁ, וְאֶת-עֲזֵקָה.  י וְאֶת-צָרְעָה, וְאֶת-אַיָּלוֹן, וְאֶת-חֶבְרוֹן, אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִן:  עָרֵי, מְצֻרוֹת.  יא וַיְחַזֵּק, אֶת-הַמְּצוּרוֹת; וַיִּתֵּן בָּהֶם נְגִידִים, וְאֹצְרוֹת מַאֲכָל וְשֶׁמֶן וָיָיִן.  יב וּבְכָל-עִיר וָעִיר צִנּוֹת וּרְמָחִים, וַיְחַזְּקֵם לְהַרְבֵּה מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, יְהוּדָה וּבִנְיָמִן.

.

מנגד גם על אסא וגם על יהושפט נאמר שהם ביצרו את ערי יהודה (דה”ב יד 5-6; יז 5) ולכן יתכן כי הם ביצרו את לכיש:

דה”ב יד 5-6:  וַיֹּאמֶר [=אסא] לִיהוּדָה נִבְנֶה אֶת-הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים, עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב; וַיִּבְנוּ, וַיַּצְלִיחוּ.

דה”ב יז 2-5:  וַיִּתֶּן [=יהושפט] חַיִל–בְּכָל-עָרֵי יְהוּדָה, הַבְּצֻרוֹת; וַיִּתֵּן נְצִיבִים, בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.. וַיְהִי-לוֹ עֹשֶׁר-וְכָבוֹד, לָרֹב.

ויש חוקרים הסבורים כי הרשימה המיחסת הביצורים של רחבעם הם בעצם מימי חזקיהו (נדב נאמן), יאשיהו (פריץ), או בכלל מהתקופה ההלניסטית (פינקלשטיין).

.

בכל מקרה בימי אמציה אנו למדים על חשיבות העיר:

מל”ב יד 19: “וַיְחִי אֲמַצְיָהוּ בֶן-יוֹאָשׁ, מֶלֶךְ יְהוּדָה, אַחֲרֵי מוֹת, יְהוֹאָשׁ בֶּן-יְהוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל–חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, שָׁנָה.  יח וְיֶתֶר, דִּבְרֵי אֲמַצְיָהוּ:  הֲלֹא-הֵם כְּתֻבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לְמַלְכֵי יְהוּדָה.  יט וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם, וַיָּנָס לָכִישָׁה; וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה, וַיְמִתֻהוּ שָׁם.  כ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ, עַל-הַסּוּסִים; וַיִּקָּבֵר בִּירוּשָׁלִַם עִם-אֲבֹתָיו, בְּעִיר דָּוִד. (נוסח דומה מאד בדה”ב כה 27).

תאור זה מלמד שלכיש היתה שניה לירושלים בחשיבותה (!!). בפועל היא אכן היתה פי שניים יותר גדולה!!  יש אף מסורת חז”ל שאמציה מלך בלכיש 15 שנה, עד אשר שליחי המלך היורש עוזיהו המיתוהו (769 לפנה”ס)!. אגב מושב אמציה משמר זכרו של אמציה בלכיש.

למה אמציה נס ללכיש?: ב784 לפנה”ס אמציה רוצה להחזיר את אדום להיות תחת מרותו. לשם כך הוא מגייס צבא של 300,000 חיילים, ועוד שוכר מישראל 100,000 חיילים נוספים. אך בשל “איש אלוהים” הוא לבסוף מוותר על שכירי החרב הישראלים, והלה שבים “בחרי אף” ובדרך בוזזים עריםם שונות ביהודה, בעוד אמציה נלחם, בהצלחה, באדום. בשובו מאדום אמציה בעל בטחון עצמי מהנצחון וקורא לפגישה (נזיפה?) עם יואש מלך ישראל. יואש מבהיר לו שיחסי הכוחות בינהם הם כמו בן “חוח לארז”, ולבסוף הם מתעמתים בבית שמש. אמציה מפסיד קשות ונאלץ לתת ליואש את אוצרות בית המקדש. יתכן שאז הוא גם מודח מהמלכות בירושלים, ומקים בירה חלופית בלכיש. המקרא מתאר את שהייתו בלכיש כזמנית בלבד, אך יתכן כי חי שם 15 שנה, שכן לפי דה”ב “כל עם יהודה” המליך את בנו עוזיהו, למרות שהוא בו 16 בלבד. אם אכן כך, הרי שעוזיהו בגיל 29 מביא למות אביו.. אבל המקרא לא רואה דבר פסול בכך..

כמה שנים אח”כ (760 לפנה”ס) היתה רעידת אדמה חזקה שמתועדת הן אצל עמוס, והן אצל זכריה:

עמוס א 1: דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ:  אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל–שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ.

זכריה יד 5: וְנַסְתֶּם גֵּיא-הָרַי, כִּי-יַגִּיעַ גֵּי-הָרִים אֶל-אָצַל, וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ, בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה

ואכן העדוית בלכיש הן בעיקר מ8-, כנראה שילוב של בניה בימי אמציה, גם כי גת יורדת מבכורתה, וגם שיקום אחרי רעידת האדמה.

כעבור כשלושים שנה מתחילים הניאו-אשורים נוגסים מממלכת ישראל. ב733 לפנה”ס תגלת פלאסר כובש את הצפון ועד מגידו; וב722- יכבשו שלמנאסר וסרגון הב את השומרון.

הניאו-אשורים היו עורכים מידי שנה מסע קרב, בראשו המלך עצמו, ועמים שהתנגדו ונכבשו הוגלו כדי לטשטש זהותם הלאומית והדתית. הם יותר התמחו במלחמת מצור, ובהתאם פיתחו מאד אילי מצור וסוללות מצור.

חזקיהו, שהחל למלוך ב727 לפנה”ס וראה כי “מצפון תיפתח הרעה”, פעל ליצירת ברית הגנה משותפת עם המצרים והפלישתים. כנראה בסיוע גם של הבבלים.

ב705 לפנה”ס עולה למלוכה באשור סנחריב בן סרגון הב (= סִן-אַחֵ- אֵרִבּ.בן  שָרוּ-כּינוּ ). ראשית שלטונו עומד בסימן מרידות בגיבוי מצרי עקב מות האב. עליו להראות את חוזקתו, ובין השאר הוא מכונן בירה חדשה, נינוה, שלפי הנביא יונה אכן היתה ענקית:

יונה ד 11: ..נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה–אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה

יונה ג 3: וְנִינְוֵה, הָיְתָה עִיר-גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים–מַהֲלַךְ, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

תאורים אלו אינם מוגזמים לאותם ימים, שכן שרידי נינוה, היא תל קויונג’וק היא 4.6 ק”מ על 2.1 ק”מ, והיו בה 15 שערים. בהיותה 7.3 קמ”ר (=7300 דונם), העיר יכלה להכיר כ200,000 איש, לא מאד רחוק מה120,000 המתוארים בספר יונה.

מערכת 701 לפנה”ס

כיון שכך ב701 לפנה”ס יצא סנחריב למסע עונשין לכיוון פלשת ויהודה (אי התאמות בין כל המקורות גרמו בעבר לחשוב שהיו שני מסעות. היום דיעה זו אינה מקובלת). כנראה שהיה לו כח של 200,000 איש.

הוא כבש תחילה את ממלכת אשקלון ועריה (בית דגון, יפו, בני ברק ואזור) את מלך אשקלון הגלה ומינה אחר תחתיו. מולו בה “תרהקה” מלך כוש” (מל”ב יט 9; ישעיהו לז 9). הקרב בינהם נערך באלתקה, המזוהה בתל שלף, מצפון ליבנה. סנחריב ניצח וכבש את אלתקה ותמנה. אח”כ כבש את עקרון, השיב לכהונה את פדי שהיה נאמן לו (הוא נלקח ע”י המורדים לירושלים, אך חזקיהו נאלץ לשחררו). כעת יהודה נותרה מבודדת.

באופן מתמיה הן מנסרת סנחריב והן המקרא אינם מתארים הקרב על לכיש!. מנסרת סנחריב מוסרת:

” אשר לחזקיהו היהודי, על 46 עריו הבצורות, ערי חומה, ועל הערים הקטנות לאין מספר שסביבותיהן, שמתי מצור ולכדתי (אותן) בסוללות כבושות, בכרים מוגשים (לחומה), בהסתערות חיל-רגלים, במנהרות, בפרצים (בחומות), ובסולמות (או: אילי ניגוח). 200,150 נפש, קטן וגדול, איש ואשה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן עד אין מספר הוצאתי לי מתוכן ומניתי כשלל.

אותו כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו כציפור בכלוב. הקפתי אותו בביצורים, ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה.

את עריו אשר בזזתי, קרעתי מארצו ונתתי למתנת מלך אשדוד, לפדי מלך עקרון, ולצלבעל מלך עזה (וכך) הקטנתי את ארצו. ועל המס הקודם, המשתלם על ידם מידי שנה בשנה, הוספתי מנחה ומתנות אדנותי והטלתי (אותן) עליהם.”

חזקיהו עצמו, מורא הוד מלכותי המם אותו, והוא שלח אחרי לנינוה עיר מלכותי את חיל המחץ, החיל הנבחר שלו, שהכניס לתוך ירושלים עיר מלכותו כדי לחזקה והיו לתגבורת, יחד עם 30 כיכר זהב ו-800 כיכר כסף, אבן כחל נבחרת, גושי אודם גדולים, מיטות שן, כיסאות משען (משובצי) שן, עורות פילים, שנהבים, עץ אשכרוע, בגדי צבעונים, בגדי פשתן, צמר (צבוע) תכלת (ו)ארגמן, כלי נחושת (ו)ברזל, ברונזה, בדיל, ברזל, מרכבות, מגינים, רמחים, שריונות, פגיונות ברזל (תלויים ב) חגור, קשתות וחיצים, חניתות – כלי נשק ללא מספר, יחד עם בנותיו, פילגשיו, שרים ושרות. ואת שליחו שיגר אלי לשם תשלום המנחה ולעריכת טקס ההשתעבדות לי.

אך אינה מוסרת שמות הערים שנכבשו (שכבות חורבן ברורות מארוע זה נמצאו בתל באר שבע, תל ערד, תל עיטון, תל בית מרסים, תל בית שמש ועוד).

גם המקרא מצידו אינו מתאר הקרב על לכיש, אלא רק רומז עליו בציינו נוכחות האשורים בלכיש לפני המצור על ירושלים:

מל”ב יח 14, 17: “וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי–אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי, אֶשָּׂא; וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים, כִּכַּר זָהָב. ..

וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן וְאֶת-רַב-סָרִיס וְאֶת-רַבְשָׁקֵה מִן-לָכִישׁ אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵדיְרוּשָׁלִָם (=ישעיהו לו 2, דה”ב לב 9!).

.

ויותר מאוחר ישנו רק הד לסופה של המערכה על לכיש בלי לציין את אופיה:

ישעיהו לז 8:וַיָּשָׁב, רַבְשָׁקֵה, וַיִּמְצָא אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר, נִלְחָם עַל-לִבְנָה:  כִּי שָׁמַע, כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ.”

.

אך מיכה השכן מאשים את חטאי העם כסיבת החורבן בלכיש, ובכך רומז שנכבשה:

מיכה א 12-13: “כִּי-יָרַד רָע מֵאֵת יְהוָה, לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם.  יג רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ; רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת-צִיּוֹן, כִּי-בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל.” 

.

ביטוי הרבה יותר ברור לכיבוש העיר ע”י האשורים נודע עוד לפני החפירות בתל עצמו, כאשר חפירות בתל קוינגו’ק שליד החידקל זיהו את המתחם כהאקרופוליס של נינוה המקראית, וחפירות סיר אוסטין הנרי לאיארד בתל חשפו 80 מחדרי ארמונו של נינוה, חדר 36, אשר הובילו אליו שלושה מעברים, בכל מעבר זוג למסו בגובה 6 מ’, היה ודאי חדר טקסי, ולדעתי חדר הכס עצמו.

במתחם ה נחשף תבליט באורך 19 מ’, ששרד מכלל התאור שנמתח על פני 27 מ’ (!! זהו תאור הקרבה הארוך והמפורט ביותר שהוצב אי פעם בארמון אשורי!!). תבליט זה תאר בגרפיות רבה כיבוש עיר, כאשר תאור הקרב על העיר עצמה נמצא בדיוק בקיר מול הכניסה, ובקצה הימני של התבליט, מתחת לתאור השלל המוצג בפני המלך, מופיע הכיתוב:

“סנחריב מלך אשור והעולם כולו יושב על כיסא משען ושלל העיר לכיש (Lakishu) עובר לפניו”.

* ארמון זה בנינוה הושלם ב694 לפנה”ס כך שיכול להיות ששבויי לכיש שהוגלו לאשור הועסקו גם בהתקנת תבליט זה!

* כתובת נוספת, קצרה יותר, נמצאת מאחור. היא מציינת זהותו של האוהל מאחור כה”אוהל המלכותי”.

* פניו, כמו גם סמלי שלטונו (עיטור הרוזטה על ידיו) הושחתו. יתכן והדבר נעשה לאחר שנרצח ע”י בנו אדרמלך ב681- או כאשר נינוה נכבשה ע”י הבבלים ב612-.

* כבר סטרקי ניסה להשוות בין התבליט למציאות הטופוגרפית בלכיש, אלא שהוא סבר שהתבליט מתאר העיר מכיוון מערב. היה זה ריצ’רד בארנט שהציע שהתאור הוא בעצם מדר מע, וחפירות אוסישקין הוכיחו את הדיוק של תאור הקרב:

– אכן היתה לעיר חומה כפולה, ואכן היו אכן שתי מערכות, מול הפינה הדר מז, ומול בית השער. יתכן אף כי מתואר “ארמון המצודה”.

– תיאור הסוללה, שריון הקשקשים, הקשתים והקלעים אומתו.

– בתיאור הנוף הרקע הוא בעיקר של גפנים, אך גם תאנה וזית, שאכן אופיניים לאזור זה.

– תאור השלל כולל כני קטורת שאכן אופיניים לממלכת יהודה.

* למרות התאמות יפות אלו, יש חוקרים (כגון רות יעקובי וכריסטוף אולמאיר) הסבורים שהתאור הוא סכמטי גרידא, וע”פ קונבנציות אמנות של האשורים.

* לדעת אוסישקין נקודת המבט של אומן התבליטים היא משולי מושב לכיש דהיום, והיא נבחרה כי שם ישב סנחריב. נקודה זו אינה אלא נחלתו של נחום גלבוע, הלא הוא נחצ’ה מהמילואים!!!!

סופה של המערכה שחזקיהו נהיה מלך וסאל ממושמע, והעלה מס רב למלך אשור:

מל”ב יח 14-17: יג וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת–וַיִּתְפְּשֵׂם.  יד וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי–אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי, אֶשָּׂא; וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים, כִּכַּר זָהָב.  טו וַיִּתֵּן, חִזְקִיָּה, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף, הַנִּמְצָא בֵית-יְהוָה; וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ.  טז בָּעֵת הַהִיא, קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת-דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת-הָאֹמְנוֹת, אֲשֶׁר צִפָּה, חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּתְּנֵם, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר.

.

תאורים דומים מופיעים גם בסיפא של מנסרת סנחריב:

[37] ואשר לחזקיהו [38] תפארת מלכותי המאיימת ניצחה אותו, ו [39] הערבים ושכירי חרבו, שהוא הביא כדי לחזק [40] את ירושלים, עיר מלכותו, [41] נטשו אותו. בתוספת ל30 ככרות הזהב ו [42] 800 ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר, [43] יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב, [44] כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב, [45] הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות, [46] וכמו כן בנותיו, הרמונו, נשותיו וגבריו [47] נגנים,ששלח אחרי [48] לנינוה, עיר מלכותי. לשלם לי מס [49] ולקבל את שיעבודו, הוא שלח את שליחיו

  • מהתאור המקראי נראה כי חזקיהו נתן האתנן בעוד סנחריב בלכיש, ומנגד ממנסרת סנחריב עולה כי המס הכבד הוא האתנן בתמורה להסרת המצור על ירושלים.
  • בכל מקרה סנחריב השיג את מטרתו של חידוש מרותו בדרום א”י, ואכן יורשיו אשורבנפיל ואסרחדון יכלו לעברו בארץ בדרכם לתקיפת מצרים ללא מפריע.

    אם מטרת העל של סנחריב היא אבטחת הציר למצרים, ניתן להבין מדוע התעקש על כיבוש לכיש, אך ויתר על כיבוש ירושלים. אכן לפי יוספוס סנחריב כלל לא עלה לירושלים, והותיר לרבשקה לנהל המערכה.

.

גם בימי צדקיהו ירמיהו מעיד שלכיש עיר חשובה:

ירמיהו לד 7:  וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל, נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה, הַנּוֹתָרוֹת:  אֶל-לָכִישׁ, וְאֶל-עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה, עָרֵי מִבְצָר.”

 

סביר שהעיר נהרסה, יחד עם ירושלים ועזקה, ב6\587-לפנה”ס.  כנראה שזה לא היה קרב עקוב משם, והתגלו ממנו רק שני ראשי חץ עם חתך משולש, “סקיתים”.

לאחר מכן לא שומעים על העיר יותר. נראה שבמהלך התקופה ההלניסטית האדומים העדיפו ליישב את מרישה.  אבסביוס במ4 עדיין ידע היכן לכיש ומסר כי היא “7 מילין מאלבתרופוליס לדרום”. מדבריו ניתן היה להבין כי גם במ4 היה שם כפר בעל שם זהה.

זיהוי וחפירות העיר

  • כאמור אבסביוס מזהה אותה “במיל השביעי מאלבתרופוליס לעזה”.
  • ב1839 הציע רובינסון וסמית לזהות את לכיש ב“אום ליקיס”, אתר קטן על הדרך מבית גוברין לאשקלון. על פני השטח הוא זיהה שרידי עתיקות, אך האתר הוא קטן ועל גבעה נמוכה, ואינו 7 מיל מדרום לבית גוברין. למרות השוני הוא המשיך להחזיק בדיעה זו. הם סיירו בתל לכיש (“תל א-דוויר” = התל העגול) אך לא זיהו את זהותו האמיתית.
  • ב1846, בעקבות גילוי לאיארד את ארמון סנחריב בנינוה התחדש הענין בלכיש ביתר שאת, שכן התאור בחדר הכס עצמו הוקדש לכיבוש לכיש.
  • קונדר וקיצנר תחילה קיבלו את זיהוי רובינסון, אך ב1877 הציע קונדר לזהות את לכיש באתר אחר – תל אל חסי, שכן הוא אתר גדול ומרשים יותר, ואך יש דמיון צלילי מסוים!
  • ב1890 חפר פיטרי בתל אל חסי, בציפיה לחשוף את לכיש. הוא לא מצא שרידי העיר, אך פיתח המתודה של שחזור רצפי שכבות על בסיס משמעותם הכרונולוגית היחסית של שברי חרסים, מתודה שהפכה לבסיס של המחקר הארכיאולוגי בא”י.
סיר פלינדרס פיטרי: יליד 1853, ובעל השכלה פורמלית רק עד גיל 10. כחוקר רוב פעילותו היתה במצרים, והספק החפירות והפרסומים שלו פנמונלי – היה חופר מידי שנה, ומפרסם דוחות. סה”כ כמאה פרסומים, ונחשב לאבן דרך במחקר אגיפטולוגי. כשהשלטונות המצרים החלו מקשיחים הרשיונות חפירה במצרים החל חופר בא”י, והיה הראשון להכיר בתהליך היווצרות תל על ידי שכבות וחשיבות תיעודן, כמו גם חשיבות החרסים כמתארכי שכבות (!). חפר בא”י בתל ג’אמה, תל חסי, תל א פארעה, ותל אל עג’ול, באחרונה חפר את חפירתו האחרונה, ב1938, והוא בן 85 (!). נחשב לגאון, ומוחו הפרד מראשו ושומר למחקרים מדעיים.
  • ב1891-1893 המשיך בליס החפירות בתל אל-חסי, וכאשר מצא שבר לוח עם כתב יתדות שבמקור שנשלח מ”זימרדה מלך לכיש (!!). היה בטוח שזהו האישור להיות האתר חשוב בעת העתיקה (!!!!)
  • ב1924 סייר אולברייט באזור. אף שביקר בתל א-דוויר, ואף מצא בה חותמת “למלך חברון” הוא מציע לזהותה עם “גדרות“. רק לאחר כמה עונות חפירה בתל בית מרסים (אותה זיהה עם “קרית ספר”, ובהתאם קיוה למצא בה ארכיון..), ב1929 הוא מציע לזהות את תל א-דוויר (“התל העגול”) עם לכיש, בעיקר בשל תאור אבסביוס. (“7 מיל”. המרחק בין בית גוברין לתל א-דוויר הוא 8.5 ק”מ, שהם כ5.5 מיל, אך המרחק מבית גובירן לתל חסי הם כ22 ק”מ, כ15 מיל..).
  • ב1931 הציע באייר לזהות את לכיש בתל עיטון, או בתל בית עווא. גם אחרי חפירות סטארקי ואוניברסיטת תל-אביב המשיך להחזיק בדיעה זו אהלשטורם.
  • 1932-1938 סטארקי חופר במשך שש שנים רצופות באתר. בעונה השלישית הוא מצא את מכתבי לכיש, שאחד מהם אף מזכיר את לכיש בשמה (מנגד הוא חופר את הסוללה האשורית, אך לא מבין שהיא רמפת המצור). הוא עבד סה”כ שש שנים (בלבד), אך הוא עבד ברצף, ולכן ההספק היה כה רב.

ג’ימס לסלי סטרקי: בצעירותו עבד בסחר עתיקות. בשירות הצבאי הוצב במגדלור, והיה קורא ספרים אותם הזמין בדואר. נחשף לראשונה לעתיקות מקראיות בעקבות קריאת ספרו של לאיארד על חפירותיו בנינוה, ולאחר תום השירות נרשם ללימודי אגיפטולוגיה שם למד אצל פיטרי, והצטרף לחפירותיו במצרים. בהמשך בא יחד איתו לא”י, והיה שותף לחפירותיו בתל ג’מה, תל אל פעראה, ותל אל עג’ול.

ב1932 החליט סטרקי לנהל חפירות משלו. פיטרי המזדקן נעלב מכך, אך לפי עדות אולגה טאפנל מעבר לגילו, לחברי המשלחת של פיטרי היה קשה להסתדר עם גברת פיטרי.

סטרקי תחילה חשב לחפור בתל ערני (שאז זוהתה עם גת הפלישתית), אך בסוף בחר בתל א-דוויר הגדול יותר, שזוהה זמן קצר קודם לכן עם לכיש.

המימון הגיע מחבר המשלחת העשיר דנסקומב קולט, אך הם הסתכסכו בעונה הראשונה ונפרדו (קולט הקים משלחת משלו וחפר בשיבטה ובהמשך בניצנה).

המימון של סטרקי הגיע משני מקורות:

א. סר הנרי ולקאם – יצרן תרופות ויותר מאוחר תעשיין האופניים והמכוניות SUNBEAM.

ב. סר צ’רלס מרסטון – נוצרי מאמין, שגם תמך בחפירות גרסטנג ביריחו, ואף כתב ספרים בתחום היסטוריה וארכיאולוגיה. (בנותיו המשיכו המסורת ובסיוע טאפנל סייעו פיננסית למשלחת אוניברסיטת תל-אביב).

בהתאם כונתה משלחת החפירה “משלחת ולקאם-מרסטון“, אם כי היה גם סיוע כלכלי של סר רוברט מונד, אחיו הבכור של הלורד מלצ’ט.

* לפי גבי כנראה בתמורה לסיוע של ולקאם הבטיח סטרקי לספק לחברת התרופות שלו ממצא שילדי למחקר. הוא אכן מצא 1500 גולגלות ונתן לאותה קרן בלונדון.

* חלק ממצאי חפירת סטרקי כיום במוזיאון רוקפלר, אך יש ממצאים רבים נוספים הפזורים בכל העולם.

סטארקי תיכנן לחפור את כל האתר בשלמותו, ועד לסלע היסוד, במשך שנים רבות. בהתאם לכך:

א. נבנו מבני משלחת שתוכננו קצת במחנה צבאי – חדרים סביב חצר מרכזית, וטור מחסנים מאחור. ניטעו אף עצים גם כדי למנוע סחף בחורף, ובזכרונות אולגה טופנל המקום נראה כ”גן אנגלי”.. (לא ממש אם מסתכלים על התמונות..).

* השטח לא נחפרה כהילכתו קודם בניית המחנה, ותמונות מראות כיצד החפירה בשלב מסוים מתבצעת גם בחצר הפנימית של מחנה המשלחת!

* במחנה נפתחה גם מרפאה, וערביי הסביבה באו בבקשה לעזרה רפואית, במיוחד לטיפול בעיניים (האוכלוסיה הפלשתינית סבלה מעיוורן כתוצאה משטיפת פנים במים עכורים.. להשלים מג’ורג’!). לעיתים גברת סטרקי היתה שוהה עם שלושת ילדיהם בתחומי המחנה. החפירה היתה כמעט לאורך כל השנה. בקיץ המשלחת היתה נוסעת לאנגליה, גם כדי להציג ממצאים.

ב. סטארקי החל חופר קודם את ההיקף, כדי שהשפכים לא יערמו על עתיקות. חפירות ההיקף לימדו על בתי קברות, כמו גם כי לתוך בסיס חפיר ב”ת נבנה “מקדש חפיר” בב”מ, ובצד הצפוני הוטמנו כלי פולחן ישראלים (שטח 100-200). לאחר שהשלים חפירת ההיקף החל חופר את האקרופוליס עצמו, עד רציחתו.

שיטת חפירה: ברוח אותם ימים, עבדו בקנ”מ רחב, עם מאות פועלים. היו לסטרקי שני מנהלי עבודה מצריים, שצברו נסיון מעבודה עם פיטרי במצרים. נקודת ההתיחסות היתה בעיקר להיבט המאוזן, והאידאה היתה חפירה טוטאלית, עד סלע היסוד. בהתאם לכך כל שלושת שלבי “מקדש החפיר” נחפרו ואח”כ פונו, והחפירה הגיעה עד סלע היסוד (!..).

בחפירת סביבת התל סטארקי דאג להפריד בן האבנים לעפר, ויצר טרסות גדולות והעפר הוטמן בינהם. הכוונה היתה שלאחר החפירה ישתפרו תנאי גידולי האדמה לטובת המקומיים.

כח העבודה היה זול בהיבט בריטי: מבוגר השתכר שני שילינג ליום ונער 1 (להשלים כמה היה שווה שילינג אז!!) תגמול עודף ניתן למי שמצא תגליות מיוחדות, או הבחים בהם בעפר המנופה.

* שיטת החפירה מזכירה מאד את החפירה של האמריקאים באותם ימים במגידו: עבודה כל השנה; מאות פועלים; מנהלים מצריים; אתר שפך מרכזי; ודגש על המימד האופקי.

* אושיסקין מסכם ואומר שהמשלחת היתה מאד מקצועית לאותם ימים, ולמעט הסוללה האשורית, הם זיהו נכון את כל שאר המתחמים.

רצח סטארקי: ב1937 החל סטארקי מגדל זקן עבות. אף שידע שהוא נראה יהודי בשל כך, הוא היה דמות מוכרת מאד בסביבתו, ונודע ביחסיו המצוינים עם ערביי הסביבה. ב10 לינואר 1938 הוא יצא אחה”צ לכיוון ירושלים כדי להשתתף בטקס פתיחת מוזיאון רוקפלר שהיה מיועד ליום המחרת. מונית נהוגה בידי ערבי נוצרי אספה אותו ב16:00 והם החלו נוסעים לירושלים בציר העיקרי של אותם ימים שעבד דרך חברון.

לקראת השעה 17:00, באחד העיקולים באזור חברון, עצר לפניו רכב ממנו יצאו חמישה ערבים מזוינים ולובשי כפיות. העיקול לא איפשר לנהג להסתובב. הערבים שאלו את הנהג לזהותו של הנוסע, אך לא השתכנעו מתשובתו, וסברו כי הוא יהודי. הם הורו לו להוציא את הנוסע וליסוע. הוא העיד שלאחר שנסע כמה מטרים סטרקי נורה בשתי יריות, ונפל. הוא נסע לחברון והזעיר עזרה. למחרת נערכה ההלויה בירושלים, וסטרקי נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון. שנים מאוחר יותר יקבר שם גם פיטרי. הבריטים ערכו מצוד אחרי הרוצחים והגיעו לכפר ערבי שם נאסרו שניים אשר הודו בקשר עם החוליה שרצחה את סטרקי. הם נידונו למוות והוצאו להורג ב22 לינואר.

בעקבות הרצח היו שמועות שהרקע האמיתי הוא סכסוך בין ש’יחים באזור חברון. אין להוציא גם מאפשרות כי נרצח היה בריטי, ובאותם ימים גם הם היו מטרה.

מענין לציין אחת הכתבות בעיתונות הבריטים באותם ימים שהביא זעזוע מהרצח למרות שלסטרקי היו יחסים כה טובים עם הערבים, ולמרות שלא היה זה אזור סכסוך בין הערבים לבין “הפולשים מרוסיה המכנים עצמם יהודים”.

* ב10 לינואר 1988, במלאת חמישים שנה לרצח סטארקי ערכה א תל-אביב טקס לזכרו מעל קברו. נכחו חברי משלחת אוניברסיטת תל-אביב, בנו בכורו ושני נכדיו של סטארקי, ראש העיר קולק, ו”זקן הארכיאולוגים” בנימין מזר.

פתיחת המוזיאון נדחתה בשלושה ימים, ואת חפירותיו פרסמה אולגה טאפנל.

אולגה טאפנל: ילידת 1904, החלה עובדת בפקידות בשביל פיטרי, לאחר רצח סטרקי ניהלה במשך שנים את פרסום החפירות. היתה אורחת כבוד של משלחת אוניברסיטת תל-אביב.

אוליב: אחותו של סטארקי. היתה חלק מהמשלחת ועסקה ברפאות. יצרה דגל המשלחת המתאר שני עזים מצידי עץ, מוטיב שהתגלה על אחד הכדים בחפירות מקדש החפיר. הפך ללוגו הפרסומים, גם של משלחת אוניברסיטת תל-אביב.

סוף משלחת סטרקי: הרדינג טאפנל ואינג’ ניהלו את העונה האחרונה. באפריל 1938 הם מצאו על אחת המדרגות העולות לארמון המצודה חמש אותיות בעברית (להשלים תמונה!!!). אך כיסו הכול (זה קבור שם עד היום!), והחליטו לסיים המשלחת לאחר ששודדים תקפו מחנה המשלחת ובתקיפה השניה העלו את חלקו באש כעדות טפנל.

הארדינג נהיה מאוחר יותר ראש מחלקת העתיקות של ירדן. טאפנל, למרות העדר השכלה פורמלית ניהלה במשך שנים את פרסום החפירות. ב1953 פרסמה חפירות תקופת הברזל, וב1958 את חפירות תקופת הברונזה. הממצאים עצמם חלקם הוצג במוזיאון רוקפלר, וחלקו עבר למוזיאון ישראל יותר מאוחר; ממצאים אחרים הועברו למכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת לונדון, שמכר אותם למוזיאון הבריטי. כך במוזיאון הבריטים כיום נמצאים הן תבליטי לכיש, והן רוב מכתבי לכיש. ממצאים מסוימים מהחפירה הראשונה הועברו ע”י קולט לארה”ב. לאחר עיבוד החומר טאפנל פיזרה הממצאים בן אוספים שונים באנגליה, אירלנד, ועד ללנקאו שבצפון הודו. חלק מהממצאים נקנו ע”י הרש שאול שמעון דויטש ומוצגים במוזיאון הארכיאולוגי שהקים בברוקלין.

  • ב1966 ו1968 חפר אהרוני את “מקדש השמש“, מתוך רצון להשוות אותו למקדש שחשף בערד, ולעמוד על טיבו.

יוחנן אהרוני: יליד 1919, יוחנן אהרונהיים (שעיברת ל”אהרוני”) היה בן ליהודי גרמני עו”ד. ב1933 עלה בעליית הנוער לישראל ללא משפחתו. גדל בקיבוץ אלונים. ב1944 החל לומד ארכיאולוגיה בהר הצופים, ועם הקמת המדינה נהיה למפקח עתיקות של צפון הארץ ב”אגף העתיקות”. הסקר שלו הפך לדוקטוראט שעסק בהתנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, והיה פריצת דרך מחקרית כי הראה שניתן להוציא מסקנות מסקר, ושהתוצאות מראות על התנחלות איטית ומדורגת של שבטי ישראל. הוא התעמק בגיאוגרפיה היסטורית, וספרו בתחום הוא עד היום ספר היסוד לנושא. חפר ברמת רחל, וב1955 הצטרף למשלחת ידין בחצור. ב1962 חפר האקרופוליס של ערד. ב1968 הקים את המכון הארכיאולוגי של אוניברסיטת תל-אביב.

בלכיש חפר ב1966 מטעם האוניברסיטה העברית, וב1968 מטעם אוניברסיטת תל-אביב. עוזריו היו זאב משל, אהוד נצר, פ פריץ, ואנסון רייני. הוא רצה לבדוק את המתחם שנית, ולראות אם יש בו, יחד עם הממצא מתל ערד, עדות לקיומם של “מקדשי גבול”. הוא גילה כי המתחם שימש בתקופה ההלניסטית, אך בבור לידו נתגלו כלי פולחן ישראלים, והוא העריך כי הם שייכים לשלב קדום יותר של המתחם הפולחני.

כדי לאשש השערה זו החל ב1969 לחפור את תל באר-שבע בחיפוש אחר מקדש נוסף. החפירה של השכבות הישראליות היתה טוטאלית, אך לשוא. מנגד התגלו אבני גזית של מזבח ישראלי, ואהרוני סיכם שכנראה היה מתחם פולחני, אך הוא פורק לחלוטין ברפורמות של חזקיהו. הוא חפר בתל באר-שבע עד 1976, את מת מסרטן, והוא בן 57 בלבד.

  • בשנים 1973-1994 חפר אושיסקין (עם ברקאי, דגן, זרטל, ווודהד), לסרוגין במשך 11 עונות בהרבה מקומות בשטחים שחפר סטרקי, במטרה להשלים את מפעל החפירה של לכיש. (לפי גבי הוא הפסיק ב1987 כי רצה להשאיר חותם כחופר אתרים נוספים, ואכן הלך לחפור בתל יזרעאל, ביתר, ובתל מגידו. לפי אוסישקין בספרו הוא החליט שמיצה את השכבות המקראיות, ולא רצה לרדת לשכבות הכנעניות). אזורי החפירה היו:

T-temple; R- Ramp; S-Section; P – Palace; D- Dagan (in the stables); G – Gate

מההישגים הבולטים היו קביעת חורבן שכבה III לימי סנחריב (כדעת טאפנל) ולא לימי נבוכדנצר (כדעת סטארקי); חשיפת סוללת המצור; חשיפת “מקדש האקרופוליס”; וחשיפת “ארמון השליט ב”ת” לידו.

דוד אוסישקין: יליד 1935. נכדו של מנחם אוסישקין. תלמיד של ידין וד”ר על החיתים. חפר בבאר שבע הכלכוליתית, חצור מגידו ומערת האיגרות עם ידין, בעין גדי כעוזר מזר, ובכלטפה. אחרי 1967 ערך סקר קברי השילוח. ואח”כ חפר בלכיש, בתיר, תל יזרעאל, ומגידו.

לפי עדותו של אוסישקין הוא בחר בלכיש לאחר התיעצות עם רי’צרד בארנט מהמוזיאון הבריטי. את המימון השיג מכיתות שיטתי בין קרנות שתמכו באוניברסיטת תל-אביב, ויצירת קשר טוב עם ראשי קרן סמואל קרס Kress foundation.

אנקדוטות: תאונה לימדה אותם ששריפה דוקא טובה לחישוף הקרקע וכל עונה לפני החפירה היו עושים שריפה מבוקרת; בשבוע הראשון בעקבות הקפדה על טבילת חרסים מצאו שתי אוסטרקאות, אך בכל החפירות הבאות לא נמצא אוסטרקון אחד לרפואה.. שמא זה נבע מהעסקת הפועלים?…..;  נסיון נצר לאתר הגריד של סטרקי כשל, והגריד הבריטי לא היה בדיוק לפי הצפון. אוסישקין החליט שהגריד לא תמיד יהיה לפי הצפון, כבחתך S; הוחלט גם שלא חופרים אף אלמנט במלואו (עקרון שהתווה במ19 דרפפלד בחפירותיו בטרויה); מעומס העבודה הם חפרו פעם בשנתיים; בשיא העונה היה להם 160 איש; מבין החולניקים היו הקבוצה של ד אפריקה המענינים במיוחד, כי כללו לבנים ושחורים, שבארצם לא למדו יחדיו; מבין הישראלים נוצרו שלוש זוגות בחפירה; מבין המבקרים היתה קניון ב1977, זמן קצר לפני מותה. הם התמקדה בביקור בחתך, והתוכחה איתם שהוא מלמד שIII חרב ב-597, בעוד הם סבורים כי הוא מ701-.. מנגד היתה מאד מבסוטית ששיטת החפירה בחתכים שלה מיושמת.. במיוחד כי חופרים ישראלים אחרים באותם ימים התמקדו יותר במימד האופקי.. אוסישקין סבור שגישתו מנצחת – חתך רחב, המספק את שתי העולמות; בעונות הראשונות לא היו סככות צל, והיו שרצו בכך, כדי להשתזף.. בהמשך התקינו סככות צל (לראשונה בחפירה!), כמו גם שקי חול על בשולי הריבועים. כיום זה סטנדרט..;

ב1983 ציינו חמישים שנות מחקר לכיש, ועשור לחפירות המחודשות. אורחת הכבוד היתה טאפנל. היא נפטרה כעבור שנתיים.

  • בשנות ה2000 נתן יעקב אלקוב (כנראה מליין מהרצליה) תרומה לפיתוח תל לכיש, אך מסיבה לא ברורה לי המיזם תקוע.
  • ב2012 יוסף גרפינקל שב לחפור באתר, מתמקד בפאה הדר מז לחשוף החלק האחרון של התל שטרם נחפר, בתקוה לאתר שם את השכבה של ביצור העיר המיוחסת לפי המקרא לרחבעם (דה”ב יא 9), שטרם זוהתה כיאות בתל.

תולדות לכיש לאור החפירות:

לכיש היתה מיושבת החל מהתקופה הניאוליתית, ונראה כי הישוב היה רצוף עד התקופה ההלניסטית.

לכיש אינה מוזכרת ב”כתבי המארות” של הברונזה התיכונה, אך היתה מבוצרת באותם ימים, וכנראה היתה “עיר לכיש” אחת מ16 ערי מדינה בא”י של אותם ימים. צורת התל וגובה חומותיו גם נקבעו אז, ומצפון ל”ארמון המצודה” התגלה קצ הארמון מתקופה זו.

בימי אל עמארנה נשלחו חמישה מכתבים מלכיש וכאמור מכתב נוסף נתגלה תל חסי. הם מלמדים על שלושה שליטים, בינהם, שִפְטִי-בַּעל הכנעני בעליל, ובכלל העדויות מלמדות על חשיבות העיר אז (אם כי הטין מלמד שהמכתב נכתב בעזה, וכך גם המכתבים מאשקלון).

מכתב אל עמרנה 333: המכתב שהתגלה בתל חסי, הוא המענין מכולם. הוא דיווח של פקיד מצרי בשם פאפו לבכיר ממנו במצרים, בו הוא מזים האשמות נגדו על מכירת נשק לעיר “ירמו”. מהתאור למדים שמלך לכיש, זמרדה, מת (אולי מפשיטות “עפירו” על העיר. אגב עבדי-חפה מירושלים דיווח גם על מותו של זמרדה), ובמקומו מלך שפטי-בעל.

עם זאת כנראה שהעיר היתה פרוזה, ובחסות מצרית. ארמון העיר קבור מתחת לארמון הישראלי-פרסי וטרם נחשף, אך “מקדש החפיר” הוא מתקופה זו, ו”מקדש האקרופוליס” הוא משלהי תקופה זו. לתקופה זו יש לייחס גם הקעריות עם כתובות היראטיות ושני קברים אנתרופואידים, המראים שליטה מצרית בעיר עד ימי רעמסס הג לפחות. 1.5% עצמות חזיר מלמדות שהמקומיים כנענים.

חפצים דמויי נקניק: אחד הממצאים היותר מוזרים מתקופה זו הוא 410 חלקי “חפצים דמויי נקניק” מחימר מקומי. ההצעות: א. סטרקי – ליצירת תלתלים, כפי שאכן תמיד מופיע בתאורי היהודאים בתבליט סנחריב (! גדול!); עיבוד ריצפה לכמעין פסיפס כפי שהתגלה בתל בראק; עיטורי דלתות; מעין ווים לתנורים; או סוג של מטבע מקומי.

עיר זו חרבה במ12-, וב”בית העמודים” שבשטח S  התגלו העדויות הדרמטיות ביותר בדמות שלדי 2 תינוקות, ילד בן 8, ואישה כבת 40. חרפושיות מימי רעמסס הד (1151-1145-) המאוחרות במכלול זה.

התנ”ך כאמור מתאר את כיבוש העיר ע”י יהושוע:

יהושוע י 31-33: “וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, מִלִּבְנָה–לָכִישָׁה; וַיִּחַן עָלֶיהָ, וַיִּלָּחֶם בָּהּ.  לב וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-לָכִישׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיִּלְכְּדָהּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וַיַּכֶּהָ לְפִי-חֶרֶב, וְאֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ–כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, לְלִבְנָה.  לג אָז עָלָה, הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזֹר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד.”

  • לבנה מזוהה תל בורנה, מצפון ללכיש (ליד קיבוץ גלאון. איך זה שעוד לא חפרו אותה??)

אולברייט ייחס שכבת חורבן זו ליהושע, אך אוסישקין מסתייג מכך (לדעתו “ביום השני” מרמז שהיה מצור, אך העיר לא היתה מבוצרת!) לדעתי הממצא הארכיאולוגי כן תואם התאור בספר יהושוע!!

  • בהעדר חומות תוך יומיים יהושוע הצליח לכבוש את העיר!
  • הממצא השילדי ב”בית העמודים” תואם התאור המקראי “ויכה לפי-חרב .. כל נפש”!!

טפנל מצידה ייחסה את החורבן לגויי הים, אך אם כן הם לא ישבו בה, והתגלו רק שברים בודדים של קרמיקה פלישתית, במערת הקדר משלהי ימי ב”מ ליד “מקדש החפיר”.

מה משמעות העדר קרמיקה פלישתית בלכיש?:

אפשרות א: הפלישתים הגיעו אחרי שלכיש הכנענית חרבה. (קרי הפלישתים פלשו אחרי 1145-!)

אפשרות ב: הפלישתים החריבו את לכיש הכנענית, אך לא ישבו בה, ובהעדר סחר ונוכחות, אין גם קרמיקה (קרי הפלישתים פלשו לפני 1145-..)

בכל מקרה ישנו פער ישובי של מאתיים שנה בן סוף לכיש הכנענית לבנית לכיש הישראלית.

לכיש בתקופת הברזל: נוח להציג התקופה לפי השכבות באתר, ובטבלה:

שכבה יחוס היסטורי ממצא עיקרי
VI ב”מ מקדש החפיר, מקדש האקרופוליס, “בית העמודים” בחתך S. כתובות היראטיות על קערות, וחרפושיות של רעמסס הג והד.
V הוקמה במ10-, סופה במסע שישק 925- (אם כי אין שכבת חורבן!). מתחם פולחני ליד “מקדש השמש” הכולל מזבח אבן, קרמיקה פולחנית, מצבה, ובורות. קרמיקה ממורקת אדום “פרוע”.
IV בוצרה על-ידי רחבעם (דה”א יא 5-12), או אסא (דה”ב יד 5-6) או יהושפט (דה”ב יד 12); או אולי ע”י אמציה.

חרבה ברעידת האדמה של ימי עוזיה סביב 760 לפנה”ס? (עמוס א 19; זכריה יד 5)[1]

ארמון-מצודה ענק; חומה כפולה התוחמת 120 דונם (ירושלים אז 60 דונם בלבד..); מתחם שער. פיר גדול, באר. (אך אין בניה בכלל העיר! זהו מתחם שלטוני ומנהלי בלבד! ועיר גבול מול הפלישתים!).
III שיקום חורבן (מיידי?) וחורבן על-ידי האשורים 701- (סטרקי חשב שמדובר בשיכבה שחרבה במסע הבבלי הראשון, ב598-. אוסישקין תיקן הבנה זו. ב”אנצ מקראית” משנות השישים הנושא עדיין מתואר כלא ברור!). ארמון מצודה מורחב, סוללות, קבורה המונית, וקנקני “למלך”.
II שיקום בימי יאשיהו (?), עד חורבן בבלי ב7\586-. שיקום שער העיר ובו חרסי לכיש, הוספת בתי מגורים בשלושה מקומות בעיר, אך “ארמון המצודה” נותר בשממנו. ידיות “רוזטה”.
I שיקום בימי שיבת ציון (אוסישקין) או במ4- (אורן טל) עד נטישה במהלך התקופה ההלניסטית. ארמון קטן (residency) בתקופה הפרסית, “מקדש השמש” בתקופה הפרסית והלניסטית. כלי פולחן בשלוש נקודות הטמנה.

 

עיקר חשיבות השכבות הברזליות בלכיש היא שכבה III. זמנה וזיהויה ברור, והיא משמשת “מאובן מנחה” לממצאים מאתרים אחרים!!

 

* “תבליט לכיש” מלמד שבימי חזקיהו כרמים היו הנוף האופיני לכל האזור.

ממצא עצמות: לא הכנענים ולא היהודאים צרכו הרבה חזיר. בימי הכנענים הם היו 1.5% ובימי ישראל 0.6% (לעומתם אצל הפלישתים עצמות חזיר מגיעים ל15%-20% מהמכלול). תופעה מענינת גם של עצמות דגים מיובאים, האופינית לב”מ, אך צונחת לכדי עשירית בימי ישראל.

תולדות תל לכיש אחרי שכבה I:

כנראה שהאתר ניטש סופית כאשר התפתחו מרשה  ההלניסטית ואח”כ בית גוברין הרומית שכנתה, אם כי לפי סקר יהודה דגן הדרך ממרישה לעזה עברה בשולי התל, והעובדה שאבסביוס עדיין זוכר את מיקומה מעיד כי זכרון התל לא השתכח. על פסגת התל עדויות לפעילות חקלאית וכן קבורה מוסלמית בימי הביניים. 1.5 צפ מע לתל היה כפר “קוביבה” עד 1948, וסביר שנבנה מאבנים שמוחזרו מהתל עצמו (אך הם נמנעו מלגור על התל עצמו, כנראה בשל קיומו של בי”ק בפאתו המערבית). הם עסקו בחקלאות בעל על התל, אך הבריטים הפקיעו אותו לטובת חפירות סטרקי. מנגד סטרקי העסיק מתושבי הכפר, והפיק טרסות לטובת עיבוד חלקאי בגמר החפירות.

סטרקי עצמו יצר מחנה משלחת מול הסוללה האשורית. מתחם זה הועלה באש בפרעות ל 1938 ואח”כ פורקה המשלחת והציוד נמכר.

תושבי הכפר ברחו לירדן ב1948.

ב22 לאוקטובר 1948, עם כניסת תוקפה של הפסקת אש בסוף “מבצע יואב” יחידת חי”ר המורכבת מכ60 אנשים מקיבוצי מהאזור השתלטה על תל לכיש, והם ישבו בו כחודש. נחפרו כמה תעלות מגן, ומכונת היריה הוצבה באגף המזרחי. בתקופה זו נחרתו על ראש אחד מבסיסי העמודים ב”ארמון המצודה” כמה חרותות. באחת מהם, של פייטל שוהם מכפר מנחם, נרשם: “מחלקת החי”ש של כפר מנחם \ במערכת שחרור הר יהודה וחברון \ מות הפולשים [=המצרים]”. ב1978 אוסישקין עדיין הצליח לקרא הכתובת, כמו גם כמה שרידי ציוני תאריכים מאוקטובר 1948. לבדוק אם נותר משהו ממנה כיום!

מתקופה זו התגלו תעלות מגן בעיקר בשוליים הדר מע (למה דוקה שם??), כמאה תרמילי כדורים, מטבעות, וכפתור של מעיל חורף מצרי (אם כי יכול להיות שנשר ממעיל שהיה בשימוש משני בידי חייל צהל..)

בשנות החמישים היה התל חלק משטח אימונים צהלי (אוסישקין עצמו בשירות חובה התאמן רבות שם!!)

בשנות השישים המדינה שיטחה את קוביבה ומחזרה האבנים למפעלי מים בנגב, וכיום אין לכפר זכר. מתחם המשלחת כנראה גם שוטח וניטע במקומו יער אורנים.

* בעת חפירות א תל-אביב באתר ערב אחד גבי ברקאי שומע קולות, שהסתברו של קבוצת ערבים מבוגרים לבושים יפה. הסתבר שאלו ערביי הכפר ששמעו שחודשו החפירות ובאו לבקר. גבי הראה להם תמונות של משלחת סטרקי והם זיהו את עצמם!..

בשנות התשעים ניתנה תרומה גדולה קרן הקיימת למטרה הספציפית של קידום התיירות בתל לכיש. הרעיון היה השלמת קימום ציר כניסה דרך שער העיר (תרומה של יעקב אלקוב מ1987 לא הספיקה לנושא)  ולצד נקודת תקיפת האשורים, ומול הפינה הדר מע מרכז מבקרים ובו העתקי תבליטי לכיש מנינוה בגודל מלא, ולצד חלון המראה את הסוללה עצמה. הפרויקט החל ב1993, אך הרט”ג, השותפה לפרויקט, הפסיקה אותו ב1994 מחוסר תקציב. מה שכן נעשה זה קביעת שבילים, לעיתים בשימוש באדני עץ של רכבת כסימון.

[1] הצעה זו הוצעה לראשונה לראשונה ע”י כוכבי בעת ביקור המשלחת ב1976.

לדעתי אפשר גם להציע כי לכיש IV חרבה כאשר מורדים רדפו אחרי אמציה ללכיש ושם הרגו אותו, כמתואר במל”ב יד 19 ודה”ב כה 27!!. מנגד ניתן לאמר בודאות שלכיש לא חרבה בידי חזאל מלך ארם, למרות שהחריב את גת, וזאת כמתואר במל”ב יב 18, וזאת כיון שפסוק 19 אומר שיהואש מלך יהודה שילם מס לחזאל בתמורה לאי התקפה!. כמו כן אוסישקין מראה שלא היתה ממש שכבת חורבן, אלא בניה מחודשה, מה שמחזק ההסבר של רעידת אדמה.

מערך הדרכה ללכיש חלק ב – האתרים