סיור פרטי לירושלים ורחבי הארץ

ארון הברית הוא אולי החפץ החשוב והקדוש ביותר בתנ”ך. הוא מתואר בספר שמות פרק כ”ה כקופסאת עץ, עם קורות נשיאה, מעוטרת בשתי דמויות מכונפות מעל, ומצופה כולה זהב. את יכולותיו הניסיות הוא מפגין לראשונה כאשר בני ישראל חוצים את הירדן, כשהוא עוצר את זרימת הנהר (יהושוע ד 19). בהמשך הוא נלקח למערכה על יריחו, ולאחר שהכהנים נושאים אותו סביב חומות העיר שבעה פעמים, הן קורסות (יהושוע ו 12-13). בהמשך הוא גורם למגיפה בקרב הפלישתים (שמ”א ה 6), ויותר מאוחר אף בקרב הישראלים כאשר הם אינם שומרים עליו כיאות בבית שמש (שמ”א ו 19). הוא גורם לפסל דגון הפלישתי ליפול ולהישבר

לפני שבוע הודיעה רשות העתיקות לתקשורת על תגלית יוצאת דופן. בחפירות הצלה שנערכו מטעמה בתחילת השנה ברכס ארמון הנציב, חשף הארכיאולוג יעקב ביליג פריטים ארכיטקטונים במצב השתמרות נדיר, ומדובר בשרידים של ארמון מתקופת המקרא. הפריטים כוללים 3 כותרות (עיטורים שהיו מוצבים בקצהו העליון של עמוד), ו15 שברים של סורג של חלון. באופן מפתיע אין כמעט שום שרידים של המבנה אליו שויכו הפריטים, אך איכות העיבוד ואיכות ההשתמרות לא מותירים ספק שמדובר בעיטור ההולם ארמון של אותה תקופה. כותרות דומות נמצאו בכמה אתרים מרכזיים מתקופת המקרא  – ירושלים, שמרון, מגידו, חצור, ואף באתרים בעמון ומואב. ברוב האתרים הללו הכותרות היו חלק

חירבת בית לויה הוא אתר יחודי בדרום השפלה, כ5 קמ מד מז לתל לכיש. שמו העתיק אינו ידוע, וכך גם ההיסטוריה שלו. עם זאת המחקרים הארכיאולוגים שנעשו בו, ובמיוחד בשנים האחרונות, סיפקו מידע רב ועשיר, המאפשר להציע בפירוט חסר תקדים את תולדותיו. האתר הוא גם פנינת טבע, ובמיוחד בפריחה של תקופת האביב. ב1961 נחשפה באופן אקראי מערת קבורה ממזרח לאתר, במהלך יצירת דרך פטרולים. באותה תקופה חירבת בית לויה היתה קרובה לגבול עם הירדנים (“הקו הירוק”). המערה נמצאה שדודה, אבל על הקירות נמצאו שבעה כתובות בעברית עתיקה. על אחת מהן נרשמה כתובת המברכת את אלוהי ישראל ואת יהודה. הכתובת אף

בהרי ירושלים ידועה תופעה ארכיאולוגית מיסתורית של ריכוזי אבנים גדולים, המכונים גם רוגומים. מדובר במצבורי אבנים המרוכזים על גבעה או מדרון מסוים. האבנים עצמם בגודל בינוני (בן אשכולית לדלעת להשתמש בדימוי מעולם הצומח), אך המשקל הכולל שלהם הוא כמה טונות. ניתן להציע שמדובר בסיקול תעשייתי של גב ההר לפיתוח חקלאי, אך יותר חכם להשתמש באבנים להקמת טראסות באזור הררי. אפשרות אחרת היא שאלו מגדלי שמירה על השטח החקלאים, שומרה בלשון המקרא. מנגד ניתן להציע שמדובר במתחמים שהיתה להם משמעות דתית או פולחנית שהיא. ואכן חוקרים מסוימים הציעו שמדובר בבמות הפולחן של תקופת המקרא, אשר ישעיהו וירמיהו כה דיברו בגנותם. חוקר

בשנות ה60 של המאה ה20 חשפה משלחת ארכיאולוגית מאוניברסיטת תל-אביב תגלית מפתיעה בדמות מקדש יהודאי בתוך המצודה העתיקה של תל ערד. המקדש הורכב מחצר ובו מזבח, מעין מעבר (“היכל”) ודביר (“קודש קודשים”) ובו שתי מצבות אבן על במה מוגבהת. על המדרגות המובילות אליהן הוצבו שתי מזבחות קטורת. המתחם כולו ניטש בשלב מסוים, אך הוא משימוש בצורה מכבדת. המזבחות הושמו על צידן, וכלל המתחם כוסה במילוי אדמה, אך ללא הרס. ההנחה המקובלת היא כי מתחם פולחני זה פעל במקביל לפולחן הרשמי לאל של ממלכת יהודה שהתקיים בירושלים. היה זה מעין מקדש שדה, מקומי, לטובת הכח שהיה מוצב במצודה, ואולי לתושבי הסביבה.

לאור המגיפה העולמית (אני מעדיף לקרא לה בשם הלא-פוליטילי-קורקט “מגיפת וואהן”), כתבתי מאמר ובו סקירה של עדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות למגיפות בארץ הקודש בעת העתיקה. אני שמח לבשר שבסוף המאמר יצא בYNET!! – https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5712967,00.html